מאת: סופי באשפורד
תרגום: סמדר ברגמן
דרוש אומץ אדיר כדי לפעול לריפוי טראומות קבורות. אבל ריפויין קשור באופן מהותי לשחרור עוצמה באישה שנושאת מפתחות מקודשים בתוך נשמתה.
הכרה בקיומם של הפצעים הללו היא הצעד הראשון. לא מדובר בהעלאת הכאב העתיק של העבר לשם התבוססות במצב הקורבן החלש, ״השלילי״. זהו צעד מודע שנלקח בעקבות הדרכה ישירה מן העצמי הנעלה של אישה שמוכנה לחיות בעוצמתה, לחלוק את מתנות האור הכבירות שלה עם העולם.
אני יודעת מנסיון אישי שטבעם של הפצעים האלה עלול לשתק לחלוטין ולהיות בלתי נסבל מבחינה רגשית. לפני שהיקום אילץ אותי להתמודד עם פחדי החשיפה העמוקים שלי ולהשתמש בעוצמות הרוחניות האותנטיות שלי, שהיתי במצב של חוסר נוחות פסיכולוגי, פיזי ורגשי קיצוני.
רציתי רק להיות ״בעוצמתי״, אבל לא ידעתי כלל כיצד הדבר יראה. היו אלה רק מילים ואנרגיה שחזרו אליי שוב ושוב – פעם אחר פעם – שלא עזבו אותי ולא משנה כמה התאמצתי להתעלם מהן.
עוצמה. עוצמה. עוצמה. עוצמה.
ידעתי שהעוצמה הזאת אינה מהסוג שמגיע מהאגו; היא לא דמתה כלל לרצון בכוח מכניע ופוגע, שנולד מהצורך לשלוט, הנובע מפחד.
הייתה זו עוצמה טהורה, מקודשת, משחררת, זורמת, מרפאה, טרנספורמטיבית, זוהרת, נאורה. היה זה הנהר העמוק של אנרגיית האלה האוניברסלית. היא הייתה עשויה מחומר רוחני שלא ניתן כלל לנקוב בשמו; היא הייתה מסתורית, סודית, שְׁמֵימִית – אבל עם כוונה מודעת ויכולת לברוא תוצאות מוחשיות, חיוביות ומרוממות.
השורשים של מציאות רטט נשית זו טמונים במקומות מרוחקים מאוד בתודעת אלה שצעדו על כדור הארץ פעמים רבות והשתמשו במתנות האור שלהן. הן תמיד המתינו לזמן המושלם בו יוכלו לצאת פעם נוספת ולשמש לריפוי הפלנטה הזאת.
כדי שכל אֵלָה מרפאה תוכל להתגלם לגמרי בתכליתה הדרושה–בדחיפות, היא חייבת – חייבת – להתמודד עם השדים ועם המקומות החשוכים שבתוך ליבה, גופה ונפשה. היא חייבת ללכת אל המקומות עליהם אף אחד לא רוצה לשמוע. היא חייבת להיכנס לעולמות ישנים, לצעוד על אדמות ישנות, לשבת באוויר הישן של כל אותם מקומות שהיו עדים הן לעוצמתה הנדיבה, המופלאה, העצומה והן לבגידה, לגירוש ולהשמדה שהתחוללו בדיוק בשל עוצמתה.
לכן היקום ייקח את כל אלה שמוכנות לגלם מחדש את עוצמתן הנשית ויפגיש אותן ישירות עם כל דבר שיכול להפעיל את הפצעים הישנים ביותר שהפלנטה הזאת מחזיקה. הפצעים כנגד האור האוניברסלי של האנרגיה הנשית המקודשת. הפצעים כנגד המולידות והמזינות האולטימטיביות של החיים כולם.
היא חייבת להניח לדמעות לזלוג. חייבת להרגיש בזעם ולצרוח אותו במקומות בטוחים. את הפחד שמכווץ את הבטן, שמרעיד את הגוף, שמאגרף את הלב מפני מה שיקרה אם היא תראה לעולם מי היא באמת – היא חייבת להתייצב למול הפחד הזה, להניפו למול האור, לראותו ללא תנאי ועם חמלה חסרת גבולות.
אלמלא החזקת בפחדים הללו ובטראומות הרגשיות בתוך נשמתך, לא תוכלי כלל לדמיין את העומק הנוקב שאליו הם חדרו בתודעת האישה. ובאיזו הרסנות הם יכולים לרמוס את כוח החיים שלה: את עצם רצונה לחיות, את אונה, את הביטחון שלה, את הערך העצמי שלה, את מערכת היחסים עם הגוף הנשי שלה, את הקשר שלה לאינטואיציה העמוקה ולחוכמה המקודשת שחיות בתוכה.
אומץ עצום דרוש כדי להתמודד עם הפחדים השורשיים הללו ולעבד אותם. לפעמים קל יותר להתחבא. להילקח אל העבודה המקודשת של הרוח הנשית מרגיש לפעמים כעינוי, כהשפלה וכמוות המתרחשים פעם נוספת. התחושה היא שהכול יהיה כפי שהיה; שהעולם שוב אינו מקום בטוח להיחשף, שהשיפוטים הנוקשים והפחדים המושלכים של אחרים ששכחו מי היא ומה היא באה לכאן לעשות באמת – ינצחו ויחוללו השמדה מוחלטת פעם נוספת.
עמוק בפנים, אנו יודעות שזו לא האמת. אבל אנו צריכות שמישהי אחרת תגיד זאת. אנו צריכות לשמוע את קולות האלות העתיקות קוראות לנו פעם נוספת. אנו צריכות לשמוע את ההרגעה והעידוד של המקדשים הנשיים שמזכירים לנו את הביטחון, את ההגנה, את האהבה, את המסירות, את השבחים, את הסגידה, את ההוקרה, את הכבוד, את החביבות, את האכפתיות.
אלה חיים ונושמים מבעד למסר הזה אליך היום. את מוגנת. את לא תחווי שוב את הבושה המייסרת ואת חילול העבר. את נלקחת עכשיו חזרה אל המקדשים העתיקים והמקודשים ביותר של הפלנטה, ואת זוכרת אותם.
את מוגנת, נשמתך בטוחה. בכל פעם שהתחושות העמוקות האלה עולות אל פני השטח, בבקשה אפשרי לדמעות לזלוג. בבקשה, אפשרי לכעס לצאת ולבטא את עצמו ללא שיפוט. זה הריפוי שלך. זו הדלת הפתוחה אל התעצמותך מחדש. זה המפתח לשיבה המחודשת של האותנטיות והנוכחות הרוחנית המוחלטות שלך.
כך הנשמה הנשית הגולה מרפאת את עצמה.
מבינה ששוב אינה גולה. שוב אינה מגורשת.
היא שייכת.
היא רצויה.
היא בבית.
והיקום כולו נושם לרווחה – כיוון שהיא המושיעה, המסייעת הקדושה, הרענון, ההזנה והאור.