מאת: סמדר ברגמן
״הטראומה אומרת: ׳אני צריכה להסתיר את העצמי האמיתי שלי כדי להשתלב׳. הריפוי אומר: ׳אם משמעות היותי מי שאני באמת, היא שאיני משתלבת, משמעות הדבר היא שאני מנסה להשתלב במרחבים הלא נכונים׳. אותנטיות מושכת קשרים אמיתיים, והיותי נאמנה לעצמי מקדמת מערכות יחסים עמוקות יותר״.
– זארה באס
בחברה של היום, הלחץ להשתלב ולאמץ נורמות חברתיות עלול לגרום לנו לדכא את העצמי האמיתי שלנו. אף על פי שלא תמיד זה המקרה (ואני מסכימה כאן עם הציטוט), תכופות תופעה זו מקורה בטראומה ובפגיעה שחווינו בילדות. דיכוי העצמי האמיתי שלנו אינו תופעה אישית, פסיכולוגית וחברתית בלבד, אלא גם בעיה רוחנית, שבה אנו מחניקים את הביטוי האותנטי של נשמתנו, ומקריבים אותו על מזבח הצורך להשתייך, לעתים בכל מחיר, למשפחה, לקהילה ולחברה ובעיקר, להיות מקובלים על ידם.
אנשים רבים שחוו טראומה או פגיעה בילדות, מסתירים את זהותם האותנטית כדי להתמזג בסביבה שלא מקבלת אותם בזכות מי שהם באמת, והדבר מוביל לניתוק מהאמת הפנימית שלהם. שכבות על שכבות של ציפיות חברתיות ומשפחתיות, כמו גם פחד פן לא יקבלו אותנו כפי שאנו, עלולים לערפל את הזהות האותנטית שלנו, ולמעשה, לגרום לנו לאבד את עצמנו.
באופן זה אנו מאבדים את עצמנו, נודדים אבודים במרחבי החברה והמשפחה, עד אשר מגיע רגע ההתפכחות ואנו מחליטים לבחור במודע בריפוי. מסע הריפוי מעניק נקודת מבט שונה, הוא קובע שאם הנאמנות לעצמי משמעותה שאנו לא מתאימים למקומות ולאנשים מסוימים, הרי שאולי המקומות והאנשים הללו לא נועדו לנו מלכתחילה – לא פיזית, לא חברתית, לא רגשית ולא רוחנית. באמצעות מסע הריפוי האישי, אנו לומדים לקבל את כל ההיבטים של עצמנו, את הפצעים, הטראומות, אבל גם את הייחודיות, את האותנטיות ואת האור הפנימי. במובן רוחני יותר, ניתן לומר שזוהי בחירה להיערך עם העצמי הנעלה ועם תכלית הנשמה.
תהליך הריפוי אינו פשוט ואינו קל, אבל בעזרתו אנו משתחררים מהעצמי המזוייף והקונפורמיסטי שבנינו בשל הטראומה ויוצרים חיבור לטבע הפנימי ולמהות האמיתית שלנו.
אני מצטערת אם הדברים נשמעים קצת כמו קלישאות, מוצגים אולי בצורה פשטנית, סוג של ״מתכון״ לחיים עצמאיים ואותנטיים, אבל מי שהיה שם יודע שלעתים מדובר בקריעת ים–סוף ממש. מדובר בתהליך ריפוי ארוך וכואב, שהגמול בסופו רב ערך – והוא היכולת לאמץ גישה עוצמתית שאומרת: ״הנה אני, כפי שאני, קחו או לא, זה בסדר. אני כבר קיבלתי את עצמי ואני אוהבת את עצמי מספיק כדי להשיל מעליי את כל שאינו אני״.
אך המעבר והטרנספורמציה הללו, מהעמדת פנים לאמת, מדחייה עצמית לקבלה, לא קשורים רק לאותנטיות, לשלום ולשלווה פנימיים, אלא גם לבניית מערכות יחסים אמיתיות – האותנטיות מקדמת מערכות יחסים אותנטיות. כאשר אנחנו נאמנים לעצמנו, אנחנו מטפחים קשרים עמוקים ומשמעותיים יותר, כיוון שאנחנו מציגים את העצמי האמיתי לעולם. באופן זה אנו חיים בהתאם לאמת הפנימית שלנו ולתכלית הנשמה והדבר מקל עלינו ליצור קשרים עם אנשים שנמצאים בנתיב וברטט דומה. התאמה שכזאת יכולה להוביל למערכות יחסים שמספקות לא רק במובן האישי, אלא שתומכות גם בהתפתחות האישית והרוחנית שלנו. ניתן לומר שריפוי זה תורם גם לקולקטיב, כיוון שכל אדם שמצא ואימץ את האותנטיות שבו, ובחר לחיות על פיה, מעודד אחרים לעשות כדוגמתו, וכך כאדוות באגם – האותנטיות יכולה להתפשט בקולקטיב.
מנקודת מבט רוחנית מעט יותר, מעשה זה הוא מתן רשות לאמת הפנימית שלנו למשול במחשבות, במילים ובפעולות שלנו, לקדם התנהגות שמקדמת תחושת שלווה ותכלית עמוקה. כאשר אנו בוחרים להיות נאמנים לעצמנו, יש לכך מחיר לעתים, אבל גמול הוא אדיר, משום שבאותנטיות שלנו טמונה עוצמתנו הגדולה ביותר, באותנטיות שלנו מצוי המפתח למערכות יחסים אמיתיות, ובסופו של דבר, הדרך להגשמה עצמית. על ידי כך שאנו מקבלים ומאמצים את העצמי האותנטי שלנו, אנחנו יכולים לא רק לרפא את עצמנו, אלא גם לחיות חיים שבהם התכלית הרוחנית שלנו משגשגת ומחברת אותנו באופן עמוק יותר ליקום ולחברה.
