הגיגים מאת ג׳ף בראון

https://jeffbrown.co/

מאנגלית: סמדר ברגמן

כאן יופיעו פוסטים קצרים שהתפרסמו תחילה בקהילה ובפרופיל האישי שלי

אני מכנה אותן ״פרובוקציות רִאשׁוֹנִיות״. הן שכיחות מאוד בתקופת המגפה. אלה אותם מצבים, התנסויות ואנשים (״פרובוקטורים ראשוניים״) שמעוררים את הבעיות והפצעים המוקדמים העמוקים ביותר שלנו. לדוגמה, אם גדלתם עם חרדה עמוקה בנוגע להפיכתכם לחסרי–בית, פרובוקציה ראשונית תהיה מצב שגורם לכם לחשוש לגבי היכולת שלכם לשלם שכר–דירה או את המשכנתא. או אם גדלתם עם הורה נוטש – יצירת מערכת יחסים עם מישהו שתמיד מחזיק רגל אחת מחוץ לדלת. או אם גדלתם עם אדם זועם ואז התחתנתם עם אדם שכזה.

יש אנשים שאומרים שכל פרובוקציה ראשונית היא מבורכת, כיוון שהיא מאפשרת לנו להכיר בפצעים הבלתי–פתורים שלנו. ולפעמים זה נכון. אבל לא תמיד. כיוון שלא כל הפרובוקציות הראשוניות שוות זו לזו. את חלקן אפשר לרפא, וכמה מהן נעוצות עמוק מדי מכדי שניתן יהיה לרפא אותן בתקופת החיים הנוכחית. קיים הבדל דק ומשמעותי בין טריגרים שתומכים בריפוי שלנו, לבין אלה שפשוט גורמים לנו לטראומה מחודשת.

בבואנו להפוך בריאים יותר עלינו להבחין הבחנה מקורקעת בין אותם מצבורי–פצעים שאפשר לרפא, לבין אלה שלא ניתן לרפא. ואם ישנם כאלה שלא ניתן לרפא, יש ללמוד באופן מודע כיצד להימנע מאותם מצבים שמעוררים אותם. כאן נכנסים לתמונה גבולות בריאים. אנו לא רק מקימים גבול בפני אנשים מאתגרים, אנו גם מקימים גבול כנגד אותם מצבים שמחזירים אותנו למקום ראשוני בלתי–פתור. אנו מגוננים על עצמנו מפני פגיעה.

אף אחד אינו רגיל.

אף אחד אינו פשוט.

אף אחד אינו שגרתי.

אלה הם מונחים משפילים שמשקפים ושמנציחים קולקטיב מבוייש.

למעשה, כל אחד מאיתנו הוא ייחודי.

כל אחד מאיתנו הוא יוצא מן הכלל.

לכל אחד מאיתנו יש דבר יקר–ערך להעניק.

העבודה שלנו – בתקופת החיים הזאת ובתקופות החיים לעתיד לבוא – היא להיחלץ מהקלחת הקולקטיבית של הבושה ולהוקיר את עצמנו ואלה את אלה.

הרבה כל כך מההרס של הפלנטה הזאת נובע משנאה עצמית.

בואו נשנה זאת.

בואו נתחיל כל יום על ידי כך שנביט במראה ונכבד את הישות היקרה שלמולנו… ״אני מוקיר אותך, אני מוקירה אותך״.

ואז, בואו נמצא לפחות אדם אחד בכל יום שלו או לה נוכל להעניק השתקפות זהה: ״את אוצר, אתה אוצר…״.

שילכו לעזאזל…

שתלך לעזאזל תודעה מרוממת – אנחנו לא ציפורים.

שתלך לעזאזל התמכרות לטרנסנדנטליות המתחפשת לאבולוציה.

שתלך לעזאזל ״אי–דואליות״ שבנוחות רבה מסירה כל דבר לא נוח מהשדה המאוחד.

שתלך לעזאזל ״הארה״ ללא יושרה.

שילכו לעזאזל מודלים של התנתקות פטריארכלית המוצגים כדרך המלך בה״א הידיעה ל״ממלכת״ האלוהים – מה בנוגע לדרך המלכה? (התקווה היחידה שלנו).

שילך לעזאזל ״כדור הארץ החדש״ כפי שהוא מתואר על ידי עוקפי הכאב המנותקים.

שתלך לעזאזל ״תעשיית״ היוגה המזייפת מודעות שאין לה.

שתלך לעזאזל רוחניות אֲנָכִית שמתעלמת ממה שמתרחש לנגד עינינו.

שילכו לעזאזל הידוענים–הרוחניקים הרמאים שלא שמים ז…ן על האנושיות שלנו.

שילך לעזאזל הגורו שמדמיין שהוא הגיע למימוש מלא.

שתלך לעזאזל תנועת הכלוב החדש וערימת שקריה.

שתלך לעזאזל כול גרסה של רוחניות שלא משרתת את האנושות.

שילכו לעזאזל מכחישי הסיפור.

שילכו לעזאזל מכחישי הקורבן.

שילך לעזאזל השקר הרוחני הארור.

אמצו את הממשיות – לפני שיהיה מאוחר מדי, לעזאזל.

מ׳: אבל, שוב, מה בנוגע לאהבה ללא תנאי? אחד מהגורואים שלי אמר שהיא תרפא את הפלנטה. אני מאמין שאם פשוט אוהב אותם אהבה ללא תנאי, היא תהיה כמו שיקוי מרפא שישנה אותם.

ג׳ף: אהבה ללא תנאי היא דבר יפהפה, כל עוד אנו לא משתמשים בה כנגד עצמנו. אני יכול לאהוב את כל האנושות, אבל אין משמעות הדבר שאהיה מוכן לסבול הכול מכול האנושות. הגבול, עבורי, מצוי ביחס של כבוד בריא לעצמי. כאשר האהבה ללא תנאי שלי למישהו אחר חותרת תחת הכבוד העצמי שלי, הגדר מוקמת. לא משום שאני לא מאמין ביכולות שלו, אלא כיוון שהבנתי שאין כל טעם להקריב את הממשיות שלי לטובת הפוטנציאליות שלו. אני עושה הבחנה בין פוטנציאל אנושי – שיכול בהחלט להיות אין–סופי; לבין ממשיות אנושית – שתכופות סופית למדי, בייחוד אצל אלה שבוחרים, על פני עשורים, להמשיך לישון. כן, אולי הם יתעוררו, אבל אסור לנו אף פעם לדחות שום חלק מהחיים האישיים שלנו בהמתנה שהדבר יתרחש. אסור לנו אף פעם לעכב את הפוטנציאל האישי שלנו.

אהבה ללא תנאי מתחילה בבית, עם ההגנה על המסע הייחודי האישי שלנו ועם הכבוד שאנו מעניקים למסע זה.

אחד מסימני ההיכר המובהקים של התנועה הרוחנית הלא–מקורקעת הוא הצהרה זו: ״רק הרגע הזה קיים״.

תכופות היא נאמרת על ידי מורים רוחניים שהתנתקו מההיסטוריה הלא–פתורה שלהם – הימנעות–עצמית בתחפושת של הארה.

אנו יכולים להבין את הערך של אופן החשיבה הזה – הוא מוציא אותנו מהשכל המודאג שלנו, מהתודעה הרגילה שלנו – ומזכיר לנו להיות כאן ועכשיו.

אבל זה לא עובד – לכל הפחות, לא לזמן רב.

כיוון ש״הרגע הזה״ כולל ומקיף למעשה את כל הרגעים שקדמו לו.

העבר אינו ״מאחורינו״, כפי שרבים מאיתנו היו רוצים שיהיה – הוא עמוק בתוכנו, מקודד בתאים שלנו, מוטמע כזיכרון וכטראומה בלתי–פתורה.

הוא צובע באופן מלא את העדשות דרכיהן אנו מתבוננים במציאות.

ברוב המקרים, ״כוחו של הרגע״ הוא פשוט הבנייה דיסוציאטיבית, כיוון שרובנו מושפעים עדיין, ונשלטים על ידי, כוחם של רגעי העבר.

התשובה היא לא להעמיד פנים שאנו נוכחים, כאשר כל שעשינו הוא להימלט או להשהות באופן רגעי את העבר שלנו.

אין זו נוכחות אמיתית.

אין זה ריפוי אמיתי.

התשובה היא לקבל בעלות על ״רגעי העבר״, לגלם ולפתור אותם, כדי שחוויית הרגע שלנו תכבד את ההיסטוריה שלנו וכמו כן, תכיר בדרכים שבהן העבר צובע את הרגע שלנו.

יש להכיר בכך שהעבר והווה משולבים ומהותיים זה לזה.

המסתורין מתחיל בהיסטוריה שלנו.

תנועת הכלוב החדש*: מונח שמתאר את המרכיבים הלא–מקורקעים, המסוכנים והפשטניים יותר של תנועת העידן החדש, הכוללים בין השאר את: מנטרות משאלות הלב, עקיפה רוחנית, פרקטיקות של סליחה קודם–זמנה, טכניקות ריפוי שטחיות, הכחשה נצחית של מציאויות המבוססות על הגיון בריא והתעקשות על נקודות מבט פנטסטיות ומנופחות – ״הכול הוא אשליה״, ״הכול מושלם״, ״אין קורבנות״, ״כעס הוא רגש תת–תקני״, ״הכול קורה כפי שהוא אמור לקרות״, ״כל השיפוטים רעים״, ״אתם בוחרים בכל ההתנסויות והנסיבות שלכם״, ההזדהויות האישיות שלכם שגויות מטבען״, ״פשוט בקשו מהיקום את מה שאתם רוצים…״, ״כל שאתם רואים ומרגישים הוא השתקפות שלכם״, ״לא צריך להאשים אף אחד״, ״האגו הוא האויב״, וכן הלאה.

לנקודות מבט אלה יש מקום בנסיבות מסויימות, אך כאשר הן נלקחות רחוק מדי – כפי שקורה לעיתים קרובות – הן הופכות לכלא–מעשה–ידיהן, נועלות את האנושות בתא–כלא יחד עם הכאב הבלתי–פתור שלה, מונעות, באמצעות האשליות הממכרות שלהן, את ביצוע העבודה האמיתית.

ברמה הרציונלית, קשרים במסגרת ״הכלוב החדש״ הם לעתים קרובות קשרים בין נשמות פצועות, המתהדרות ברוחניות–לכאורה שלהן, אך שלמעשה הן מתפרקות ומתפוררות – נטולות גבול, לא–מקורקעות ונשלטות על ידי החומרים הרגשיים הבלתי–פתורים מהם הן מנסות להימנע. במאמציהן הנחושים לרחף מעל לקושי, הן למעשה מנציחות ומעמיקות את הסבל שלהן ומחמיצות את ההזדמנות לבצע את העבודה האמיתית כדי להפוך מודעות יחדיו.

המפתח להימלטות מכלא ״הכלוב החדש״ טמון בפיתוח הנכונות לעשות את העבודה האמיתית כדי להתקרקע, להתגלם ולהירפא במונחים אותנטיים.

אין תחליפים לטרנספורמציה אמיתית המושגת על ידי עבודה קשה.

(קטע מספרי הישן Spiritual Graffiti)

* משחק מילים על הביטוי ״New Age״ (העידן החדש) – ההופך כאן ל״New Cage״ (הכלוב החדש), המת׳.

דיכאון הוא קיפאון.

לעתים נדירות מדובר במחלה של ״הראש״.

זוהי מחלה של הלב.

מקורו בכאב שלא בא לידי ביטוי, שלא שוחרר ושלא נרפא, אשר מוחזק עמוק בתוך הגוף הרגשי והגוף הפיזי.

אתם יכולים לדבר עליו במסגרת תרפויטית כדי לרכך את הקצוות שלו, אתם יכולים לשכך אותו באמצעות תרופות בתקווה שיהפוך קל יותר לניהול, אבל העבודה האמיתית צריכה להתרחש באופן סומטי, עמוק בתוך הגוף עצמו.

יש להפשיר את החומר הקפוא, לעבד אותו ולשחררו.

הצל שלנו אינו האויב שלנו.

הדחקה היא האויב.

לרוע המזל, אנו חיים עדיין בעולם שמפחד מהחומר השורשי.

ולכן אנו נמנעים ממנו, קוברים אותו, ״מנהלים״ אותו באמצעות רוחניות דיסוציאטיבית, תרופות ואנליזה (״אנליזה מופרזת מנציחה שיתוק רגשי״).

כל אלה רק מנציחים וממחישים את הבעיה.

הדרך היחידה לרפא דיכאון היא לרדת לשורש הבעיה שלו.

להיכנס הישר אל תוך התחושות הקפואות הללו, ולהפשיר אותן באופן סומטי.

הרגשנו בכאב הראשוני בתוך הלב שלנו.

אנו חייבים להיכנס שוב אל תוך הלב שלנו, להרגיש אותו ולפתור אותו.

להפסיק לסכור את הרגשות שלנו.

להפסיק עם ההגנות וההכחשות.

במקום זאת, דרושה קבלה חברתית רחבת ידיים של העובדה שכולנו נושאים כאב.

אין דבר שיש להתבייש בגינו.

זהו חלק מההתנסות הקולקטיבית שלנו.

ודרושה הזמנה, המקובלת על ידי התרבות, לבצע את העבודה האמיתית כדי לרפא את שורשיו העמוקים בעזרת פסיכותרפיות הממוקדות בגוף.

ובאמצעות האהבה.

ככל שנוכל לאהוב יותר את אלה שמתמודדים עם דיכאון, כך יהיה להם כוח רב יותר לתבוע לעצמם מחדש את העבר שלהם ולרפא את הלב שלהם.

לא הייתה להם תמיכה אז באותם ימים.

בואו ניתן להם אותה עכשיו.

בואו ניצור מכל חברתי בטוח שיביא תחושות אלה חזרה אל פני השטח.

התחושה היא אמיתית. בואו נחוש את חיינו חזרה לחיים…

• זהו המסר המהותי המצוי בלבו של הספר שלי ״רוחניות מקורקעת״ (Grounded Spirituality).

כאשר אנשים שואלים אותי כמה זמן ייקח להם לרפא את כל פצעיהם, אני תמיד משיב את אותה תשובה: ״זה ייקח תקופת חיים שלמה״.

לעיתים קרובות זה לא מה שהם רוצים לשמוע, בייחוד בתרבות זו המאופיינת בקצב מהיר ובעודף גירויים, אבל זו האמת.

מסע הריפוי הרגשי הוא תהליך שאורכו כאורך החיים, בייחוד עבור ניצולי טראומה.

משום שטראומה אינה תפיסה.

היא לא ״סיפור קורבן״ או זעקה מיותרת המבקשת תשומת לב.

היא לא משהו שיש ״להתעלות מעליו״ או להזיז הצדה בעזרת תרגול חיוביות מזויפת.

טראומה היא התנסות חיה, החקוקה בגוף הרגשי ובגוף הפיזי, שממשיכה לקיים ממשק עם התודעה שלנו למשך כל ימי חיינו.

אנו יכולים לעבוד כדי להבין ולשנות את מערכת היחסים שלנו עימה, אבל היא תמשיך להשתתף בחווית המציאות שלנו.

וזה לא בהכרח דבר רע.

כיוון שהיא מהותית… למהות שלנו.

משום שהיא חלק מהסיפור שלנו בזמן אמיתי, ובלבה שוכנים הזרעים לטרנספורמציה האינדיבידואלית והקולקטיבית שלנו.

כמה מרפאים דגולים ופעילים משני–עולם לא סבלו סבל עצום?

מעטים מאוד.

טראומה פותחת את הדלת לגדולה.

היא פורטל להתעוררות.

בואו לא נעמיד פנים שהיא לא קיימת.

בואו לא נכחיש את החוכמה חסרת הבושה שלה.

בואו נשאג אותה ואת האמת שלה בקול גדול.

אנשים רבים, שקיבלו את ההחלטה האמיצה וההכרחית להתנתק מהמשפחה, נתקלים בתגובות מביישות ומנדות מצד אנשים אחרים.

הניסיון ולעורר כך אשמה באחר הוא אחד מהמעשים ההרסניים והכובלים ביותר.

״אבל היא אימא שלך״, ״אבל הוא משפחה״, ״הם עשו כמיטב יכולתם״, את חיה בזכותם״.

אל תשימו לב.

מהניסיון שלי, אם מישהו שוקל להתנתק מבני המשפחה הביולוגית שלו, בדרך כלל יש לו סיבות לגיטימיות מאוד לעשות זאת.

אפילו אם הם עשו כמיטב יכולתם, אין משמעות הדבר שעליכם לשמור עימם על קשר.

לפעמים הפצעים עמוקים מדי.

יש גשרים שנשרפו לתמיד.

יש אנשים שלא משתנים.

אתם לא אנשים רעים אם בחרתם להיפרד מבני משפחה שמתעללים בכם.

יש לכם כל זכות לשמר את השלמות הרגשית שלכם.

מתוך הספר Grounded Spirituality

שלא תהיה לכם טעות, אלה שטוענים שחשוב שתסלחו לתוקף שלכם בעודכם כואבים עדיין, גם הם תוקפים.

גם הם מתעלים את החומרים הבלתי–פתורים שלהם לכיוונכם.

גם הם מכחישים את הערך שלכם ומזלזלים בסבל שלכם.

רבים מאלה שמטיפים לסליחה פשוט עוקפים את הקורבנות הלא–מעובדת האישית שלהם.

הם ניצולי–טראומה–בהכחשה, הם צריכים שאתם תסלחו באופן מלאכותי, ש״תהפכו את סיפורכם על פניו״, כדי שהם יוכלו לסגור את ברז ההיזכרות האישי שלהם.

אם הם יצליחו להזניק אתכם אל סליחה–קודם–זמנה, הם לא יצטרכו להמשיך ולראות את השתקפות הכאב–הלא–מעובד שלהם בפניכם.

זהו המשחק המסוכן ביותר מכול – לעודד סליחה של אחרים – לפני שהקורבן נראתה באופן מלא בפציעותיה, לפני שהיא חוותה באמת את התהליך האורגני האישי שלה.

אם נפגעתם – נפגעתם.

זה פשוט מאוד.

ואתם לא תירפאו – והעולם לא יתפתח מעבר לדרכיו הפוגעניות – אם תטאטאו את האמת מתחת לשטיח הסליחה.

רק אמת מובילה לריפוי.

זה תלוי בכם – זה תמיד תלוי בכם.

אתם יכולים להכחיש, להדחיק, לעוות ולקבור את הפצעים הבלתי–פתורים שלכם כמה שרק תרצו. אתם יכולים לארגן–אותם–מחדש, לצבוע אותם בחיוביות מזוייפת, להתנתק מהם, לעקוף אותם.

אתם יכולים לשנות את שמכם, להתחבא במנזר, להפוך את הסיפור שלכם על פניו.

ואתם יכולים לבזבז את כל הכסף שלכם על פרקטיקות ריפוי שטחיות ומטפלי הוקוס–פוקוס. אבל לא תהיה לכך שום משמעות אם לא תעשו את העבודה העמוקה יותר כדי לחפור בפצעים הראשוניים שלכם ולרפא אותם.

הם עדיין שם, בדיוק היכן שהשארתם אותם, מושלים בחייכם באופן לא–מודע ושולטים בבחירות שלכם.

זהו טבעם של פצעים שלא נרפאו – הם חיים, ובדרך זו או אחרת, הם יתממשו בהתנסות חייכם.

הם יהיו שפת הסיפור הפנימי שלכם.

הם יסתירו את הנתיב שלכם ויגבילו את האפשרויות שלכם.

הם חיים היכן שאתם חיים.

ולכן עליכם להחליט: חפרו והוציאו אותם, הביאו אותם אל התודעה, שם ניתן יהיה לעבד ולשלב אותם; או הדחיקו אותם וצפו בהם מושלים בחייכם.

זוהי אחת מהאמיתות הקשות ביותר עמה עלינו להתמודד: אם לא נטפל בבעיות שלנו, הן יטפלו בנו.

אין דרך לעקוף זאת.

בחרו.

מתוך הספר Grounded Spirituality

ערך – אגו

האגו הלא–בריא: חומרני, לא אותנטי, לא פרופורציונלי, מנופח ומנותק מהמציאות.

אגו בריא: תפיסת עצמי ערה ומאוזנת. תחושת עצמי אינדבידואלי חיה ובעלת גבולות. תפיסה שחוגגת את הערך הפנימי המולד שלנו, מבלי לדמיין שהוא ״כל הקיים״. תפיסה שמכבדת את כל שאנו, ללא צורך להשפיל אחרים.

האגו הבריא יציב, תומך ותואם–מציאות.

הוא מכיר במגבלות שלנו ויודע גם עד כמה אנו נפלאים.

הוא לא אויבו של המקודש.

הוא היסוד שעליו עומד המקודש.

הוא מסייע להעניק למקודש צורה.

הוא מסלול הנחיתה האינטגרטיבי המיועד לכמות–רבה–יותר מהמהות שלנו – לטבע הנשגב שלנו.

הוא מציית לנשמה, תומך במאמצים שלנו לברוא חיים התואמים לנתיב האמיתי שלנו.

האגו הבריא מסייע לנו לנהל את המציאות ולכבד את התכלית המקודשת שלנו.

מתוך ״המילון הרוחני״

כעס הוא נהר.

הוא רוצה להשתחרר לאוקיינוס רחב הידיים.

הוא רוצה לנוע באופן טבעי.

כאשר אנו מדחיקים אותו בסליחה–קודם–זמנה, חוסמים אותו באמצעות חיוביות מזוייפת, מדכאים אותו בשם שלווה שקרית, אנו סוכרים את הזרם הטבעי שלנו.

אז הנהר פונה פנימה, כנגד העצמי; או מתפוצץ כלפי חוץ, בפני החפים מפשע.

טוב נעשה אם נבטא אותו כאשר הוא מתעורר – לא בדרך שהיא הרסנית לאנושות – אלא בדרך אותנטית, שמהדהדת את שלמות הווייתנו.

כעס הוא לא האוייב.

כעס המכוון למקומות הלא–נכונים, הוא כן.

תנו לנהר לזרום…

הם לא הלכו לשבת במערת המדיטציה כדי להביא את תודעתם לכדי הארה. הם הלכו כדי לעקוף את הבעיות שלהם ביחס לעולם. הם לא פנו אל השתיקה כדי לחסל את מוח הקוף. הם פנו אל השתיקה כדי להנמיך את עוצמת קול הכאב שלהם (לב הקוף). הם לא התמסרו לדממה משום שהדממה היא דרך המלך, בה״א הידיעה, לממלכת האלוהים. הם התמסרו לדממה כיוון שקול וצליל מציתים את הטריגרים ואת הטראומות שלהם. הם לא למדו למשול באגו כיוון שהאגו הוא אוייב המקודש. הם למדו (לכאורה) למשול באגו כיוון שהוא מזכיר להם את האנושיות הבלתי–פתורה שלהם. הם לא טיהרו את הגוף משום שהגוף הוא משהו פחות–מן–האלוהי. הם טיהרו את הגוף במאמץ להימלט מהרעילות הרגשית שלהם. הם לא חתרו לנשגבות כיוון שיש משהו שם למעלה עבורנו. הם חתרו לנשגבות כיוון שאין להם אומץ לחיות על אימא אדמה. הם לא חיפשו אחר חוסר–צורה כיוון שזהו מצב ההוויה הער ביותר שלנו. הם ביקשו חוסר–צורה כיוון שהצורה שלהם כואבת יותר מדי. הם לא נמנעו מכעס משום שכעס הוא רגש תת–תקני. הם נמנעו מכעס כיוון שהוא חשף את הררי האבל שלהם. הם לא תרגלו אי–התקשרות כיוון שאי–התקשרות היא מהות ההגשמה העצמית. הם תרגלו אותה כדי שיוכלו להסתתר מאתגרי מערכות היחסים האנושיות. הם לא התקבעו על סליחה משום שסליחה הכרחית לחיי רווחה. הם התקבעו על סליחה כדי לעקוף את הבלתי–נסלח. הם לא הטיפו לאי–שיפוט כיוון שהם אכן לא שיפוטיים. הם הטיפו לאי–שיפוט כדי שיוכלו לומר הכול ללא דין וחשבון.

חברים, ״עבדו עלינו״ במשך מאות שנים. הפַּטְרִיאַרְכְיָה התאמצה מאוד להסתיר ולהסוות את הבעיות האישיות שלה מאחורי חומה של התעוררות מזוייפת. שושלת רוחנית שלמה נולדה מתוך ההימנעות העצמית שלה. עכשיו הוא הזמן לחשוף הכול. עכשיו הזמן לקבור את הרוחניות הפַּטְרִיאַרְכָלִית בבית קברות מעשה–ידיה, ולברוא יחד רוחניות שמקורקעת באנושיות שלנו, בגופים שלנו, בתחושות שלנו, במערכות היחסים שלנו אלה עם אלה ועם אימא אדמה. זו הדרך היחידה שבה נוכל להציל את המין האנושי.

הפלנטה כולה גדושה בתוקפנות המכוונת למקומות הלא–נכונים.

הדבר פופולרי יותר מעוגת שוקולד.

אנשים מוכרעים על ידי זעם מודחק, שפשוט חייב לזלוג החוצה לאנשהו, תכופות לכיוון החפים מפשע.

לפעמים הוא מתבטא כאלימות פיזית, אך לעתים קרובות יותר הוא בא לידי ביטוי כאופן של התעללות רגשית, התנהגות פסיבית–אגרסיבית, הפיכת אחרים לשעירים לעזאזל ורדיפה.

ודבר מכל אלה לא ישתנה, עד אשר נלמד להתמודד עם הרגשות הבלתי–פתורים שלנו שמקורם בגיל הילדות.

עד אשר החברה תהפוך את שיתוף היותנו פצועים לדבר נורמלי, ועד אשר תהפוך לדבר נורמלי גם טכניקות ביטוי עובדה זו באופן בריא.

עד שנלמד באיזו קלות בני אדם חווים טראומה, ונברא תנאים למנוע אותה.

אם נעשה זאת – נשנה את העולם.

אם לא נעשה זאת – נידונו להשמיד אלה את אלה (ואת הפלנטה שלנו).

משום שכל הטראומה הזאת מאלצת אותנו להדחיק את הזיכרונות שלנו ולהתנתק מהמציאות.

היא כופה עלינו לבחור נתיבים שלא מובילים לריפוי ולשלמות.

היא הופכת אותנו לסימפוניית סבל מפוצלת.

ובמצב המפוצל, איננו יכולים אלא להזיק לעצמנו ולאחרים.

כדי לשבור את המעגל, עלינו לרדת לשורשי התוקפנות: הכאב והכעס הבלתי–פתורים שלנו.

עלינו לקחת בעלות מלאה על מה שאנו נושאים עימנו.

עלינו לרפא את האנושות הזאת.

קטע מתוך Hearticulations

לא מפתיע כלל שמורים רוחניים רבים כל כך הם חסידי קיו ותיאוריות קונספירציה מגוחכות רבות אחרות. הם כולם היו מנותקים מלכתחילה. למעשה, המנתק היעיל ביותר הוא בדרך כלל הגורו שעומד על הבמה. זו האירוניה הגדולה של משחק ההארה. האנשים הלא–בריאים ביותר הם אלה שבדרך כלל מנהלים את האסיפה. הם למדו את אמנות הדִּיסוֹצְיַאצְיָה באופן יעיל כל כך שהם מושכים אליהם קהילה שלמה של ניצולי טראומה שוחרי–דִּיסוֹצְיַאצְיָה. הם עוטים זאת בתחפושת השלום, אי–הדואליות, ההתעוררות, העצמי המוחלט, אבל זוהי דִּיסוֹצְיַאצְיָה ולא יותר. וכאשר מגיעה מגיפה, והלחץ עולה, הפיצול (פְרַגְמֶנְטַצְיָה) פשוט מטפס לשלב הבא של הטירוף. הגורו הופך לקיו ומתפלל למול מזבח טראמפ. ואלה שמחפיצים אותו כאלוהים ושהופכים לחסידי הגורו, מובלים אז אל הטבח נטול–המסיכה. זה באמת מחריד.

אתם רוצים לשנות זאת ולהתקדם? היפטרו מכל הרוחניות הפטריאכלית ורוחניות ״הכלוב החדש״ שמסיתה אותנו כנגד האנושיות שלנו, כנגד הסיפורים שלנו, הגופים שלנו, האגו שלנו, הפגיעות הרכה שלנו. ובראו רוחניות חדשה שמגשרת בין האנושיות שלנו לבין המקודשות שלנו.

הדבר ישים סוף למשחקי הגורו, פעם אחת ולתמיד. ואז הגורואים יוכלו סוף סוף לקבל את מה שהם צריכים… טיפול נפשי.

אם אתם רוצים לחיות חיים רוחניים יותר – חיו חיים אנושיים יותר. היו בני אנוש אמיתיים, אמיצים ואוהבים יותר.

אם הם אומרים לכם שהם ״ערים״, הם ישנים שינה עמוקה.

אם הם אומרים לכם שהם ״מאסטרים נאורים״, הם מאסטרים בהימנעות–עצמית.

אם הם אומרים לכם שיש להם ״אגו שהתעלה״, הם נשלטים על ידו.

אם הם אומרים לכם שהם ״הגיעו״, הם בסך הכול בדרכם לשם.

זה העניין בקשר להתעוררות – היא לעולם אינה מסע שהושלם.

אין מלך (או מלכה) המושלים בתודעה.

כולנו נמצאים בתהליך התהוות.

כולנו מהלכים בנתיב החיפוש אחר המשמעות.

ככל שאתם מעמיקים ומתרחבים, אתם מבינים במהרה שאין מצב קבוע או מוחלט.

יש רק מצב יחסי ונזיל, כניסה הולכת ומתרחבת אל התּוֹךְ הגדול ומעבר לו.

אין רגע הארה מוחלט שלא–ניתן–לבטלו.

הדבר דומה יותר לספירלות–התעוררות שמותמרות לקליידוסקופ של צבע ומרקם עשירים יותר; ככל שאנו מתפתחים אל תוך מִקְשֶׁתות גדולות יותר של התודעה, כל אחת היא מורכבת יותר, בעלת ניואנסים רבים יותר, מסובכת יותר מקודמתה.

מבעד לעדשות הללו, אתם יכולים לראות עד כמה הרחקתם לכת, ואתם מבינים עד כמה עליכם עוד להרחיק לכת.

חלקים בלתי–מפותחים כה רבים, דרכים כה רבות לגעת ברגע, ממלכות כה רבות של אפשרות מענגת.

ת מ י ד  י ש  ע ו ד  ש א פ ש ר  ל ג ל ו ת.

טראומקאזים*: אנשים שמכחישים בכל תוקף את קיומה של הטראומה, ובסופו של דבר, בוראים עוד ועוד טראומה.

דפוסי ההכחשה שלהם הופכים לסוג של נבואה המגשימה–טראומה, דפוס שרק מותיר מאחוריו שובל של כאב נוסף.

במאמציהם הנחושים לעוף מעל לטראומה שלהם, הם פשוט מתרסקים אל תוכה, גורמים לעצמם ולאנשים אחרים סבל נוסף.

טראומקאזי יצא למשימת התאבדות לא–מודעת, לכאורה משוחרר מטראומה, אך למעשה נשלט על ידה לחלוטין.

טראומה מוכחשת – היא טראומה מועצמת.

[*טראומה+קמיקזי]

״אלוהים לא נותן לכם יותר מכפי שאתם מסוגלים להתמודד עמו״.

באמת?

שאלתם את אלוהים בעצמכם?

האם היא אישרה את התיאוריה שלכם?

תראו, אני מבין שלפעמים אנחנו אומרים משפטים שכאלה כיוון שאין לנו משהו אחר לומר, או משום שאנו באמת מאמינים שהם עוזרים.

אנחנו לא רוצים שאנשים ירימו ידיים. אנו רוצים שהם ימשיכו להיאבק על חייהם.

אבל בכנות, זה לא עוזר.

אין כמעט מנטרות הישרדות כאלה שכן עוזרות.

כיוון שיש יותר לחיים מאשר לשרוד בכל מחיר.

יש יותר לחיים מאשר לעטות שיריון ולנסות לעמוד בפרץ סערת הסבל שלנו.

יש גם משהו שאפשר לומר על ריפוי דרכנו לשלמות.

על כך שנפגוש אלה באלה באזורי הפגיעה שלנו.

על כך שנקבל את האפשרות שהטראומה שלנו היא למעשה הרבה יותר מכפי שאנו מסוגלים להתמודד עמה.

אז בפעם הבאה שאתם מתפתים לומר לניצול טראומה: ״אלוהים לא נותן לך יותר ממה שאתה מסוגל להתמודד עמו״, נסו משהו אחר.

נסו את זה: ״משהו טרגי התרחש. אתה לא צריך להתמודד עם זה לבד. איך אוכל לעזור לך להתאבל ולהירפא?״

הזכירו לו שאלוהים הוא מקום רך לנחות בו.

הזכירו לו שאלוהים הוא חמלה בצלם אנוש.

קל מדי לוותר, להפסיק להאמין, להתרחק מהאור.

הראיות לכך שהחשכה מנצחת נמצאות בכל מקום.

אבל אני לא משתכנע.

כיוון שלבי ממשיך להיפתח, כיוון שבני האדם ממשיכים להתקדם, כיוון שהשמש ממשיכה לזרוח.

יכול בהחלט להיות שנצליח להיחלץ בדקה התשעים, אבל נצליח.

הרוח האנושית היא בלתי ניתנת לעצירה.

הלב האנושי כה יפהפה, עוף חול שקם שוב ושוב מאפר האדישות.

ייתכן ונזכה רק במבטים חטופים באלוהות שלנו בשלב התפתחות זה, אבל הם מבשרים על הבאות.

אנושות בלתי ניתנת לעצירה, נפלאה כל כך.

אנשים רבים מבלים את כל חייהם בבית הכלא של ההמתנה לאישור, מנסים לנצח להשיג את אישורם של אחרים.

דפוס מחליש זה, שתכופות מקורו בדינמיקות שלהם עם הורים מונעי–אישור (שבעצמם לא קיבלו אישור), הוא נבואה המגשימה את אשמתה, נבואה שמובילה אותנו לשום מקום.

משום שגם אם אנשים אכן יעניקו לכם אישור, לא יהיה בו די.

אתם פשוט תמשיכו לחפש אחריו במקום אחר.

וגם פעולה זו לא תביא אתכם לשום מקום, כיוון שהנושא אינו קבלת אישור ותוקף.

הנושא הוא האמונה המוטעית שאנשים אחרים יכולים לשחרר אתכם מהשנאה–העצמית שלכם.

הם אינם יכולים. כיוון שהם כלואים באותו בית כלא.

אנשים שלא קיבלו אישור ותוקף מחפשים אחר אישור ותוקף מאנשים אחרים שלא קיבלו אישור ותוקף.

מחזוריות בלתי אפשרית.

בזבוז אנרגיה משווע.

אנשים נפלאים ונהדרים, בבקשה הפסיקו לבקש אישור מאחרים.

אתם לא מבינים? אתם כבר קיבלתם אישור.

כבר עברתם את המבחן האלוהי.

אתם כאן, בשם אלוהים!

האישור שלכם נמצא בלבה של כל נשימה.

שאפו – אני אהוב, אני אהובה!

נשפו – אני אהוב, אני אהובה…

מה עוד דרוש כדי שנבין זאת?

אני קורא לזה ״התפצלות״.

הדבר מתרחש כאשר אתם נתונים ללחץ רב כל כך, שכמה מהבעיות הרגשיות ושאותן עיבדתם ופתרתם, שבות ועולות חזרה אל המודעות.

אלה הם אותם רגעים שבהם דפוס ישן מתחיל להראות שוב את פרצופו המאתגר, זמן רב לאחר שחשבתם שפתרתם אותו.

לפעמים הדבר מתרחש ומרפה את ידינו, גורם לנו להרגיש שלא התקדמנו כלל וכלל.

אבל התקדמנו בהחלט.

זהו פשוט טבעו של המטען הרגשי העקשני ביותר שלנו.

אנו יכולים לעבד ולפתור אותו באופן יעיל כל כך, שרק לעתים נדירות נראה אותו בנסיבות רגילות, אך לחצים ומתחים מסוימים יכולים לפצל את התודעה שלנו, והוא שב ויוצא מבעד לסדקים.

כאשר הדבר מתרחש, אל תענישו את עצמכם או תטעו ותחשבו שלא צמחתם.

במקום זאת, התמקדו במה שאתם יכולים לעשות כדי להתרחק מהלחצים ולהחזיר את עצמכם למצב של אינטגרציה.

נקטו בפעולות כדי להחזיר את התודעה שלכם לצורה לכידה.

אם אין שום דבר שאתם יכולים לעשות באותו זמן, דעו שהבעיה תתפוגג ברגע שהלחץ יירגע.

גם זה יעבור.

ותנו לעצמכם קרדיט על הדרך הארוכה שעשיתם.

טרנספורמציה לא נמדדת על פי החיסול המוחלט של הבעיות והדפוסים שלנו.

טרנפורמציה נמדדת על פי התקופות הארוכות שבין הופעתם.

סליחה אינה תפיסה.

סליחה היא תהליך.

ואם אתם בוחרים לא לסלוח בסוף התהליך, אין משמעות הדבר שלא נרפאתם.

אין משמעות הדבר שאתם אדם נחות.

אין משמעות הדבר שאתם לא רוחניים או לא מפותחים.

אין משמעות הדבר שתשובו בגלגול הבא כדי לחוות זאת שוב.

יכול להיות שהמשמעות היא בפשטות, שלמעשה, הסליחה אינה מצוייה ביושרה שלכם.

ההנחה שלסלוח למתעלל היא אַמַּת מִדָּה לתהליך רגשי וקרמתי שלם ומוחלט – היא טעות.

אַמַּת המִדָּה האמיתית של הפתרון היא האם חוויתם את התהליך הרגשי שלכם באופן אותנטי והגעתם למקום שבו המטען השלילי הסובב את החוויה התפוגג.

אולי תלמדו כמה שיעורים, או אולי תשתחררו בסופו של דבר באופן הולם מהזיכרונות.

אולי תפתרו זאת באופן כה שלם שיהיה לכם מטען אנרגטי קטן מאוד סביב האירועים.

או אולי תבינו למעשה שסליחה אינה הכרחית לריפוי שלכם, ושהיא אינה באחריותכם.

הנקודה היא, שההתמקדות שלנו באחריות שלנו לסלוח למי שעשה לנו עוול מסיתה את כל התהליך ממסלולו.

האחריות היחידה שלכם היא להגיע ליעד כלשהו, שהוא נכון ואמיתי עבורכם.