דף פייסבוק בשם ״העצמי״
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
דמיינו שאתם פוגעים בילד שלכם באופן עמוק כל כך שהנתיב היחיד שלו לשלווה הוא מרחק.
לא מרד.
לא עונש.
לא טינה.
מרחק.
מהסוג שבוחרים בו משום שהמשך הקשר שב ופותח את אותו הפצע.
ואז, במקום להתמודד עם המציאות, משכתבים את הסיפור.
עכשיו ההורה הופך לקורבן.
עכשיו הילד הוא ״כפוי טובה״.
עכשיו השיחה סובבת סביב נאמנות, קשרי דם, הקרבה, חוסר כבוד.
לכל דבר יש שם, חוץ משאר – לפגיעה.
הם מדברים על כל מה שהם עשו למענך, אבל אף פעם לא על מה שהם עשו לך. אף פעם לא על הפחד. אף פעם לא על הבלבול. אף פעם לא על הלילות בהם בכית עד שנרדמת, בניסיון להבין מדוע אהבה מרגישה כמו משהו שצריך לשרוד.
זה החלק שצורב עמוק כל כך בניתוק.
לא רק אובדן מערכת היחסים.
הסירוב לספר את האמת על הסיבה לאובדנה.
כיוון שילד לא מתרחק מהורה בדרך כלל כלאחר יד. אנשים אוהבים להתנהג כאילו ריחוק הוא אימפולסיבי, אנוכי, דרמתי, קר. אבל מה שהם לא רואים הוא כמה נבלע לפני אותה נקודה.
כמה הזדמנויות ניתנו.
כמה שיחות נוסו.
כמה פצעים מוזערו.
כמה פעמים הילד ניסה להישאר, להסביר, לסלוח, לקוות, לחזור ולהשכין שלום עם התשלום ששילם במיינד, בגוף וברוח.
כאשר הריחוק נבחר, רק לעתים נדירות הסיבה היא שהאהבה נעלמה.
הסיבה היא שההישרדות הפכה סוף סוף קולנית יותר מהתקווה.
ועדיין, הורים מסוימים לא יאמרו אף פעם את הדבר היחיד שיכול היה לשנות הכול.
טעיתי.
פגעתי בך.
אני מצטער.
וזו הטרגדיה האמיתית.
לא שהילד איבד הורה במובן הרגשי, אלא שההורה העדיף להגן על הדימוי העצמי שלו מאשר להתמודד עם השתקפות הדברים להם גרם.
ולכן הילד נותר להתאבל על מישהו שעדיין בחיים. להתאבל לא רק על מה שאירע, אלא על מה שאף פעם לא הגיע: קבלת האחריות, הרכות, התיקון, האהבה הבטוחה.
האֵבֶל הזה הוא אמיתי.
אבל גם הדברים האלה:
בחירה במרחק מאדם שפגע בכם אינה נטישה.
היא אינה בגידה.
היא אינה הוכחה לכך שאתם חסרי לב.
לפעמים זו הפעולה הכנה הראשונה של הגנה עצמית בחיים בהם ביקשו מכם לקרוא לכאב – אהבה.
ואם זה הנתיב שהיה עליכם לקחת, הקשיבו היטב:
הכישלון לא שייך לילד שסוף סוף הסתלק.
הוא שייך כולו לאדם שגרם להתרחקות להרגיש בטוחה יותר מהישארות.
