מאת: Mutual Reception Astrology

תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©

המהות האמיתית של קלף הנזיר היא המסע פנימה. בדרך כלל אנחנו רואים אותו כאיש זקן שהרחיק לכת לאיזשהו מקום, עומד לבדו עם הפנס שלו, נפרד מן החברה. אבל אני לא חושב שהעובדה שהוא התרחק מכולם היא החלק החשוב. אני חושב שהוא נכנס אל תוך עצמו. לפעמים אנו צריכים שרעשי העולם ייפסקו לזמן מה. אנו צריכים שקט. צריכים לעשות מדיטציה, או לשבת לבד במקום כלשהו, או פשוט להתנתק מהכול מספיק זמן כדי לשמוע מה קרה ומה קורה מתחת לפני השטח.

לפעמים אתם לא יודעים מה אתם מחפשים כשאתם נכנסים לשם. זה החלק המעניין. אתם יודעים רק שמשהו בכם נע ושהתשובות כבר לא מגיעות מבחוץ. אולי כבר קשה מדי להתמודד עם דברים מסוימים. אולי שאלתם אנשים אחרים. אולי חשבתם על הנושא בדרכים רבות ושונות. בסופו של דבר, יש שאלות שאף אחד אחר לא באמת יכול לענות עליהן בשבילכם, משום שלאף אחד אחר אין גישה למקום שבו השאלה חיה.

אז אתם לוקחים את הפנס ויוצאים לחפש.

הפנס חשוב, כיוון שהוא לא מאיר הכול בבת אחת. הוא מעניק לכם מעגל אור קטן. אתם רואים משהו אחד, ואז משהו אחר. אולי מה שצץ הוא דובי אדום עם כפות רגליים כחולות, שלא חשבת עליו כבר זמן רב. ואז אתם נזכרים בשמו, ונזכרים שההורים שלכם נתנו לכם אותו כשהייתם בני שמונה, כשאבא שלכם היה בבית חולים והמתין להשתלת כבד. אתם נזכרים שהייתם בבית הסבתא עם האחיות שלכם, וחיכיתם לגלות אם אבא יחזור בכלל הביתה.

ואז האור זז למקום אחר.

אתם נזכרים באבא שלכם עוד קודם, במסיבות שהוא נהג לערוך לאנשים שעמם עבד. אתם זוכרים שהייתם קטנים, הגעתם אולי רק עד גובה המותניים שלו, הסתובבתם בין כל המבוגרים האלה וזה מצא חן בעיניכם, כיוון שתמיד אהבתם לדבר עם מבוגרים. אתם זוכרים שכולם שתו, ואתם רציתם לשתות את מה שהם שתו, כיוון שרציתם לקחת חלק בעולם העצום הזה של המבוגרים. אתם זוכרים את כוס הבירה הקטנה. אתם זוכרים את היין שאהבתם, גם כשאבא שלכם קצת צחק עליכם בשל כך.

אלה זכרונות מוזרים.

אבל כך פועל הנזיר.

הוא לא מוצא את עצמו בהכרח כאשר הוא שואל: ״מי אני?״ לפעמים זו שאלה גדולה מדי. במקום זאת, הוא שם לב למה שנמצא שם עדיין בחשכה. למה אנחנו זוכרים דווקא את זה? למה דווקא אותו אחר צוהריים מסוים שרד, בעוד שאלפי ימים אחרים נעלמו? למה אנחנו יכולים לזכור את צבע הדובי? למה אנחנו זוכרים שהיינו בערך בגובה המותניים של אבא כשהוא דיבר עם חבריו? למה הדובי הזה שרד כל מעבר דירה וכל ״סדר פסח״, כאשר כמעט כל דבר אחר מאותה תקופה בחיינו נעלם כלא היה?

אתם צועדים בעקבות הפרטים, משום שהפרטים יודעים לאן הם הולכים.

זה מרגיש לי מאוד מזל בתולה. מזל בתולה מבחין בדבר הקטן. מזל בתולה שם לב לדברים שכל השאר יכולים לפסוח עליהם, משום שהם לא נראים חשובים מספיק כדי להסביר דבר–מה. מזל בתולה פשוט מקרב את הפנס.

הדובי שרד.

זה מעניין.

אולי הייתם גדולים מדי בשביל דובים כאשר קיבלתם אותו. אולי לא היה לכם אוסף של דובים, זו לא הייתה איזו אובססיה גדולה בילדות. אבל אולי הדובי המסוים הזה נשאר, כיוון שהיה שם בתקופה מאוד מסוימת, כאשר שכבתם במיטה ותהיתם אם אבא יחזור. הדובי נקשר למשהו. אולי לפחד. אולי לנחמה. אולי לפעם הראשונה שבה הבנתם שמישהו שאתם אוהבים עלול להיעלם.

ואז חלפו ארבעים שנה, והדובי עדיין כאן.

בלוי קצת יותר. עם קרע בצוואר, שאולי ניסיתם להדביק פעם בעזרת גומי לעיסה, וזו בהחלט דרך אחת לתקן משהו מבד. אבל הוא עדיין כאן ואולי בסוף נתתם אותו לבן שלכם. אמרתם לו להשגיח עליו היטב כי הוא חשוב. והבן הבין.

זה מסוג הדברים שאתם מוצאים בעזרת הפנס.

לא בהכרח תשובה. לפעמים רק קשר שלא בחנתם קודם מקרוב.

הנזיר מזוהה עם מזל בתולה, ואני חושב שכאן הקשר הזה נעשה מעניין הרבה יותר מאשר לומר פשוט שמזל בתולה הוא אנליטי. אנליטי נשמע כמו לעמוד מחוץ למשהו ולפרק אותו לגורמים. הנזיר נמצא בפנים. הוא בוחן את הנוף הפנימי של עצמו. הוא מבחין בחפץ, בזיכרון, ברגש שקשור לזיכרון, בזיכרון האחר שמסתתר מאחורי הזיכרון הזה. הוא עוקב אחר החוט בלי לדעת בדיוק היכן הוא מסתיים.

השקט הוא שמאפשר זאת.

הבעיה עם השקט היא שהוא לא תמיד רגוע. לפעמים, כשהעולם שבחוץ משתתק סוף–סוף, אתם מגלים עד כמה רועש בתוככם. שיחות ישנות מתחילות לדבר. אנשים שלא ראיתם שנים חוזרים ונכנסים לחדר. דברים שחשבתם שכבר התמודדתם איתם מתבררים כדברים שפשוט ישבו בסבלנות בפינה, וחיכו שתפסיקו להסיח את דעתם.

הנזיר לא בהכרח מתקן כל זאת.

הוא מתבונן.

אולי זה החלק בקלף שאני הכי אוהב. יש משהו צנוע מאוד בנשיאת פנס במקום זרקור. אתם לא נכנסים פנימה מפני שאתם מצפים להבין את הכול על עצמכם. אתם נכנסים פנימה כיוון שיש שם משהו שראוי לשים אליו לב. אתם מקבלים די אור כדי לראות את שנמצא מולכם, ולפעמים הדבר הזה מוביל למשהו אחר.

ואז למשהו אחר.

ובסופו של דבר, אתם מבינים שעברתם דרך ארוכה למדי.

העולם החיצון עדיין שם. הנזיר לא בהכרח נטש אותו. אנשים עדיין חשובים. הקהילה עדיין חשובה. האנשים שאנחנו אוהבים עדיין חשובים. לפעמים אנחנו פשוט צריכים להתרחק מעט מכל הקולות שלהם, משום שיש מקומות בתוכנו שאף אחד אחר לא יכול להגיע אליהם.

לשם אתם לוקחים את הפנס.

אתם מביטים סביב.

אתם מבחינים במה ששרד.