מאת: Mutual Reception Astrology
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
קלף המוות סובל מבעיית תדמית. בדרך כלל אנחנו ממהרים כל כך להסביר שהמשמעות שלו היא לא מוות ממשי, שאנו חולפים בחיפזון על פני החלק שהופך את הקלף לשימושי. נכון, מוות פירושו טרנספורמציה, אבל טרנספורמציה היא התוצאה. תחילה, משהו מסתיים. דבר–מה שהיה קיים בצורה מסוימת, לא יתקיים עוד באותה צורה. כל דבר שיצמח בסופו של דבר במקומו, לא יכול להתווכח עם עובדה זו ולבטלה.
זה חלק ממה שהופך את הקלף ל״עקרבי״ כל כך. עקרב עוסק בקשרים, באובדן, באינטימיות, באֵבֶל, בירושה, בפירוק, ובצורות החיים המוזרות שמופיעות לאחר שדבר–מה אחר הסתיים. אנו מאבדים דברים כיוון שהם נלקחים מאיתנו, אבל אנו גם מאבדים דברים כיוון שאיננו יכולים עוד להישאר אותו האדם שיכול היה לשמרם.
מערכות יחסים יכולות להסתיים למרות האהבה. תוקפן של זהויות יכול לפוג, אף על פי שלא היו שקריות. אמונות יכולות לקחת אותנו למקומות איומים, ואף על פי כן, לא להצליח לקחת אותנו הלאה אל מעבר לגבול מסוים. המוות לא דורש מאיתנו לתעב דבר–מה לפני שמותר לנו לאבד אותו.
לפעמים התהליך הזה הוא תהליך של השלה. הנחש לא משיל את עורו כיוון שהעור בגד בו. העור עשה בדיוק את מה שהיה אמור לעשות. הוא הגן על יצור חי, בזמן שהיצור החי שמתחתיו גדל. בסופו של דבר, הגוף נעשה גדול יותר מהמעטפת שלו. העור הישן נעשה הדוק. התנועה הפכה קשה. היצור החי שמתחת לעור מתחיל בעבודת השחרור הלא נעימה.
טרנספורמציה שכזאת יכולה לחולל צער, אבל גם תנועה. אתם יכולים להתגעגע לחיים הישנים שלכם, מבלי לרצות לזחול בחזרה אל תוכם. אתם יכולים לאהוב את האדם שהייתם, ולהבין בעת ובעונה אחת שאתם לא יכולים עוד להיות אותו אדם. אתם יכולים להתאבל על מערכת יחסים, ולדעת בדיוק מדוע היה עליה להסתיים. ניתן עדיין לזהות את העור הישן. הוא נושא עדיין את דמותכם. אבל לא ניתן לעטות אותו עוד.
לא כל דבר משיל את עורו בצורה כה נקייה.
יש דברים שנרקבים.
ריקבון מתחיל כשהחיים עוזבים דבר–מה, ואף על פי כן, אנו ממשיכים לחשוב שמאמץ גדול מספיק יוכל להחיותו. אנחנו ממשיכים להזין אותו. מסבירים את עצמנו עוד פעם אחת. מנהלים את אותה שיחה עם שמות עצם שונים מעט. נזכרים כמה טוב היה לפני שלוש שנים ומתייחסים לזיכרון זה כאל הוכחה לכך שמשהו מוכרח להיות טוב גם עכשיו. אנו יכולים לשפוך תשומת לב, כעס, תקווה, כסף, סקס, נוסטלגיה, טינה, תפילה וכמויות אדירות של אנרגיה נפשית לתוך דבר–מה שכבר לא יודע מה לעשות עם אף אחד מהדברים הללו.
זה אחד הלקחים הפחות מקסימים של המוות. הסירוב לקבור משהו לא מותיר אותו בחיים. הוא פשוט משאיר את הגופה בחדר.
הקושי מצוי בעובדה שרק לעתים נדירות בני אדם נאחזים כך בדברים שלא היו חשובים להם. בדרך כלל ההפך הוא הנכון. לפעמים הדבר המת הציל אתכם פעם. לפעמים הוא אהב אתכם. לפעמים בניתם סביבו זהות. לפעמים הוא היה המקלט היחיד שהיה זמין בתקופה שבה הייתם זקוקים נואשות למקלט. ברור שאינכם רוצים לקבור אותו. יש קברים שאנחנו חופרים בתחושת זעם על כך שהמתים העזו בכלל למות.
בסופו של דבר, השימור הופך לריקבון. מערכת היחסים, הזהות, האמונה, התפקיד, החלום או הגרסה המסוימת הגיעו אל סוף צורתם, ואף על פי כן, הם נשארים קשורים אלינו, כיוון שהאֵבֶל נראה גרוע יותר מהתחזוקה. זה המקום שבו אנחנו יכולים להקדיש שנים בניסיון להחיות משהו שאת מותו אנו כבר מבינים. עצם המאמץ יכול להפוך לראיה לכך שהדבר חייב עדיין להיות חשוב: הרי לא היינו מתאמצים כל כך אילו לא היה עוד משהו להציל.
למרבה הצער, מאמץ אינו הוכחה לחיים.
לפעמים דבר–מה כבר לא מבקש שיתקנו אותו, הוא מבקש שיתאבלו עליו.
קשה יותר להתאבל מאשר לשחרר, כיוון שהשחרור נשמע כמו החלטה. אֵבֶל הוא מערכת יחסים עם היעדרות. אפשר לדעת שמשהו נגמר הרבה לפני שהגוף הרגשי שלכם מסכים להפנים את המידע. אפשר לקבור משהו מבחינה אינטלקטואלית, ובכל זאת להמשיך לבקר אותו נפשית מדי לילה. אפשר להפסיק לדבר עם מישהו, ולהמשיך לנהל איתו מערכת יחסים שלמה בתוך ראשכם. יכול להיות שהמוות התרחש לפני חודשים או שנים, אבל חלק מכם עדיין עוסק ללא הרף בזירת האירוע.
אך בסופו של דבר, לריקבון יש מטרה אחרת. הדבר המת יכול להפוך לאדמה. הדבר שפעם החזיק אתכם יכול להחזיר לכם משהו, אבל רק אחרי שתפסיקו לחשוב בטעות ששימור הוא מסירות. יכול להיות שהעבר העניק לכם מחסה, שפה, אהבה או סיבה לשרוד, אבל אינכם צריכים להשאיר את גופתו בחדר כדי להוכיח את חשיבותו.
הוכחת חשיבותו דורשת שתאפשרו לו למות באמת. שתפסיקו להסביר אותו רק עוד פעם אחת. שתפסיקו לפתוח מחדש את הפצע רק כדי לבדוק אם הוא עדיין כואב. שתפסיקו לגרום לעתידכם להיות כפוף לאדם שהייתם כשהדבר הזה היה בחיים. אֵבֶל הוא לא בגידה. לפעמים הפעולה הנאמנה ביותר שתוכלו לעשות למען הדבר שפעם הזין אתכם, היא להפסיק לבקש ממנו להמשיך לעשות זאת.
יש הבדל בין לשאת את מה שמישהו נתן לכם, לבין לשאת את גופתו. יש הבדל בין לזכור אדם, לבין לסרב לחיות בעולם אותו עזב. יש הבדל בין לכבד את העצמי הישן שלכם, לבין להמשיך לקבל החלטות בשמו.
ואולי זו אחת השאלות השקטות ששואל קלף המוות. בדרך כלל אנו שואלים מה צריך להשתנות, אבל אולי המוות שואל שאלות מעט מטרידות יותר: מה כבר מת? מה אתם עדיין מזינים? מה יכול היה סוף–סוף להפוך אפשרי, אילו הייתם מפסיקים לקרוא לגופה בשמה הישן?
