מאת: אלכס מיילס
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
נתת להם הכול.
לא רק תשומת לב וזמן, נתת להם את האהבה לה הזדקקת תמיד, אך שמעולם לא קיבלת. נתת להם את האכפתיות שפעם התחננת לה בדממה. הביטחון הרגשי שהיה עליך לבנות בעצמך. ההבנה אליה ייחלת בדמעות מאחורי דלתות סגורות. הגשת להם כל זאת ללא היסוס, מבלי לבקש דבר בתמורה, כיוון שהכרת מניסיון את משמעות היעדרם של הדברים הללו.
התגייסת למענם באותה דרך שתמיד ייחלת שמישהו יתגייס למענך. הקשבת כאשר הם היו רחוקים. יצרת מרחב למצבי הרוח שלהם, לשתיקה שלהם, לבלבול שלהם, כיוון שעמוק בפנים זכרת כיצד הרגשת כאשר לא הבינו אותך כהלכה. המשכת להפגין אהבה, אפילו כאשר הם נתנו מעט מאוד בחזרה, כיוון שרצית כל כך שהם ירגישו אהובים כפי שאת לא הרגשת מעולם.
ניסית לתת להם את הדברים שהעצמי הצעיר שלך תמיד הזדקק לו. את האהבה הרכה היציבה. את האהבה שאומרת: ״אני נשארת. אני רואה אותך. את בטוחה כאן״. מזגת גרסת אהבה זו אל תוכם, כיוון שחלק כלשהו בך האמין שאם תוכלי פשוט לאהוב אותם במידה מספקת, בסופו של יום, הדבר יירפא את החלקים שלך שלעולם לא הרגישו שבחרו בהם.
זו הסיבה מדוע זה כואב כל כך. לא איבדת רק אדם, ת מתאבלת על הגרסה הצעירה שלך, שסוף–סוף חשבה שמישהו יגיע ויישאר. החזקת מעמד למענה. קיווית, אולי הפעם זה יסתיים באופן שונה. אולי הפעם, האהבה שנתת תחזור אליך בדרך שתמיד קיווית שהיא תחזור.
אבל אפילו בשברון הלב הזה, יש עוצמה. כיוון שאהבת מן האמת. הענקת מן המעמקים. ואין בכך שום דבר חלש. אהבת כמו מישהי שמכירה כאב, ואפילו אם הם לא ידעו מה לעשות עם סוג אהבה שכזה, עדיין נתת משהו אמיתי.
וזה חשוב. את חשובה. תמיד תהיי.
