מאת: סמדר ברגמן ©
יש מי שחושב שהשתיקה שלי היא חולשה.
שאולי אין לי מה לומר.
שאין לי סיפור ארוך מאוד לספר.
הוא טועה.
יש לי הרבה מה לומר.
יותר ממה שכולם משערים.
אני יודעת בדיוק מה היה.
אני יודעת מה נאמר, מה נעשה, איך הופעלו מניפולציות, איפה נחצו גבולות ושוב נחצו… יודעת, מכירה וזוכרת את היחס הפוגעני ובוודאי שזוכרת כמה פעמים החלטתי, בניגוד לשיקול הדעת, לשמור עדיין על משהו שכבר מזמן לא היה ראוי לשמירה.
ובכל זאת, אני עדיין שותקת.
לא מפחד.
לא מבושה.
ובוודאי לא משום שאין לי ראיות.
אני שותקת משום שגם אחרי שהחלטתי להוציא אדם מחיי לחלוטין, אני עדיין בוחרת שלא לחשוף את מעשיו בפרהסיה, לא לערער את חייו. אני בוחרת בנתיב הנעלה יותר, ובבחירה האישית הזאת, אני מגנה על מה ומי שלא ראויים להגנה בעצם…
וזו אולי החמלה האחרונה שאני מוכנה להעניק.
אבל אל תבלבלו בין חמלה לבין סליחה.
אני לא סולחת.
ואל תבלבלו בין שתיקה לבין שכחה.
אני זוכרת הכול.
פשוט הגעתי למקום שבו אני לא חייבת לחשוף ברבים את הרעל ואת הרוע כדי להסביר מדוע בחרתי להתנתק.
מי שצריך לדעת, יודע.
ומי שלא יודע, לא חייב לדעת.
לפעמים הדרך הנקייה ביותר להיפרד מאדם רעיל היא פשוט לסגור את הדלת.
ולהשאיר את כל מה שהיה… סגור מאחוריה.
שתיקתי – חמלתי.
