מאת: ג׳ף פוסטר
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
חבר, איני יודע איך לעזור לך.
איני יודע איך לקחת ממך את כאבך.
איני יודע איך להסיר את שברון הלב, את הפחד, את החרדה, את האבל, את הכמיהות שבוערות עמוק בתוכך.
אני מכיר היטב את האורחים האלה.
מעולם לא מצאתי דרך להשמיד אותם בתוכי.
אני שבור ואבוד לא פחות ממך.
גם התשובות שלי קרסו.
כן, אני מכיר את הכמיהה ואת הבדידות שעליהן אתה מדבר.
שנים ברחתי מהכאב שלי. ניסיתי כל פתרון, כל תיקון, כל התמכרות.
ניסיתי לשתות את הבדידות החוצה, לסלק אותה באמצעות מין, לאכול אותה החוצה, למדוט אותה החוצה.
ניסיתי להקיף את עצמי באנשים כדי להסיח את דעתי, עד שהתמכרתי לאנשים, ועדיין הבדידות המשיכה לרדוף אותי.
ניסיתי להפנט את עצמי באמצעות דת, רוחניות, דוגמות, אמונות ותקוות שווא.
היו זמנים בהם שקלתי לסיים הכול, לפעמים דומה היה שזו התשובה היחידה.
ניסיתי לערפל את הבדידות באמצעות תרופות, להתעלם ממנה, לקבור את עצמי בעבודה ובפעילות חסרת תכלית.
״רק תמשיך לנוע״ התחננתי בפני עצמי. ״אל תעצור״.
הבדידות דפקה על הדלת באמצע הלילה.
שמעתי את בכייה בחלומות בהקיץ ובסיוטים שלי.
ברחתי עד שכפות רגליי נפצעו ודיממו.
ברחתי עד שכבר לא יכולתי לברוח עוד.
ואז החיים אילצו אותי לעצור.
באמצעות מחלה, באמצעות תשישות, באמצעות כאב הבריחה עצמו.
ורק כאשר עצרתי… יכול היה הריפוי האמיתי להתחיל.
פניתי אל הבדידות שלי והנחתי לה למלא אותי.
חשבתי שאמות, אבל בלב הבדידות מצאתי רק אהבה, יותר חיים ויותר אור. וקשר עמוק יותר לאלוהי.
וחמלה בלתי נסבלת כמעט כלפי אחיי ואחיותיי, בני האדם.
ה״חשכה״ שבתוכי לא הייתה אלא ילדה אבודה, צמאה לאהבה.
בבדידותה היא ערגה… אליי.
היא חיכתה.
היה זה איחוד מחודש יפהפה.
כיום אני והבדידות חיים יחד, כאחד.
אנחנו נושמים יחד. מהלכים יחד באחו. יושבים יחד תחת כיפת השמיים, צוחקים ובוכים.
בתוך החשכה מצאתי את אהבתי.
ועכשיו, חבר, אני פשוט יושב איתך.
בשקט. בנוכחות. כאן.
אני רואה את הפחד שלך, את השבירות המופלאה שלך, את הלב העורג שלך, ואני מרכין ראש בפניהם. אני מרכין ראש בפני המתנות האלה, בפני העוצמות האלה שלך.
אני מאמין ביכולת שלך לפגוש את עצמך.
אין לי שום עניין לנסות לתקן אותך.
איני יודע איך לעזור לך.
אבל ב״חוסר האונים״ שלך, בוערת אש הריפוי.
לא, איני יכול לתקן אותך.
אבל אני יכול לאהוב אותך
כפי שאני אוהב את עצמי,
והאהבה הזאת – גדולה מאוד.
