לומר לא לתודעת הקורבן
מאת: סמדר ברגמן ©
״אתם לא יכולים להחלים על ידי בניית זהותכם סביב הכאב שלכם״, כותב פרנק אנדרסון. משפט זה מכיל אמת רוחנית, עוצמתית ומשחררת עבור כל אדם שצועד בנתיב הריפוי. אנשים כאלה כבר מכירים את הכאב – אובדן, נטישה, פרידה, אכזבה, טראומה – והנטייה הטבעית היא לעסוק בו ללא הרף, לדבר עליו, ולפעמים, מבלי לשים לב, להפוך אותו לציר המרכזי של הזהות האישית. שלא תהיה טעות, חשוב מאוד לעבד פגיעות וטראומות, לדבר עליהן, ״לחפור״ בהן וללמוד מהן, זו דרך הכרחית בתחילת המסע. אבל חשוב לא להניח להיסטוריה, לכאב, לפגיעה ולטראומה להפוך להיות מי שאנחנו. זה הרגע לשאול: ״האם הכאב שלכם הוא באמת אתם?״
האשליה של זהות–מבוססת–כאב, או במילים אחרות – תודעת קורבן
אנשים שבונים את סיפור חייהם ואת זהותם סביב פצעי ילדות ישנים, כובלים את עצמם למעשה לתפקיד ״הקורבנות״, ״הנפגעים״ ״השורדים״… הזהות הזאת, אף על פי שהיא יכולה להעניק תחושת בהירות או השתייכות זמנית (מעגלי תמיכה רבים פועלים סביב ההזדהות המשותפת עם כאב), היא זהות שאם מנציחים אותה היא עלולה להפוך מקטינה ומגבילה. היא עלולה להכתיב את מערכות היחסים, את הבחירות ואת הדרך שבה אנשים תופסים את עתידם. אנשים שמנציחים את העבר הכואב שלהם עלולים להתבונן בעולם מבעד לעדשה מעוותת של ״מה שקרה לי״, במקום להבין שדרך הריפוי מעניקה להם למעשה את החופש להיות מי שהם רוצים להיות – מי שהם באמת.
לא תמיד בניית זהות סביב כאב היא בחירה מודעת. לעתים קרובות, זהו מנגנון הישרדותי. הפצע כואב ודורש תשומת לב והופך לנקודת הייחוס הקלה ביותר להגדרה עצמית. הבעיה היא שהכאב הופך למסגרת שמתוכה רואים הנפגעים את העולם – מחפשים אישור לכאב, מזהים מצבים שעלולים לפגוע בהם שוב, מתקשים להבחין בהזדמנויות לשמחה, לשלווה ולהצלחה ופעמים רבות, עלולים לפעול מתוך תגובה לפחד, במקום ממקום בחירה חופשית של הנשמה.
פעמים רבות, יש להיקשרות לסיפור הכאב גם רווח משני, היא מאפשרת לאנשים שמתקבעים בתודעת הקורבן להימנע מלקיחת סיכונים, היא מקבעת אותם לאזור הנוחות ולא מאפשרת להם לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם. אם הסיפור האישי לא הוביל למקום של ריפוי, אלא לאימוץ תודעת קורבן נצחית, הרי שהאדם נפל לסוג של מלכודת שלמעשה מעכבת את ההתפתחות הרוחנית שלו ואת הטרנספורמציה האמיתית שהיא היא מטרת הצעידה בנתיב הריפוי.
הצלחת הריפוי משמעותה פרידה. ריפוי אמיתי לא הופך את הכאב לבלתי קיים, הוא לא מוחק את העבר. הוא משנה את היחס שלך אליו ואת התפקיד שלו בחייך. הוא הופך את הכאב לפרק אחד בספר הגדול של חייך ולא לכותרת שלו או לעלילה כולה. כדי לחולל ריפוי ממשי, יש להתייחס לכאב כאל חוויה שעברת, כאל מאבק שבו ניצחת ולא כאל הגדרה קבועה ומתמשכת שלך. עלייך להבין שהזהות החדשה שלך, הזהות שנרפאה ושפניה אל האושר והשגשוג, לא יכולה לצמוח אם היא עדיין מחוברת בחבל הטבור לסיפור כואב ישן.
ולשם כך דורש אומץ רוחני עצום, כזה שאומר: כבוד לפצע, אך ללא הנצחה. התייחסי בכבוד לדרך שעברת ולשיעורים שלמדת. הכאב הפך אותך לחזקה, למודעת ולרגישה יותר. וכמו בהרבה מקרים, לאחר שהשיעור נלמד, אפשר להניח לכלי הלימוד. את לא צריכה להחזיק בו כדי לזכור את עצמך או את הדרך שעברת.
המיקוד אמור להתחיל לזוז מריפוי הכאב ואל בניית הזהות השלמה שמקורה בתכונות המהותיות, במהות הרוחנית השלמה שלך. תוכלי לבחון זאת על ידי כך שתשאלי: מי אני כאשר איני מוגדרת על ידי הכאב או הטראומה? כשאני מתבוננת אל מעבר לסיפור הישן ואל האופק של חיי, מה אני רואה שם? אילו תכונות שמקורן בנשמה מאפיינות אותי? דעי שהן האמת הקבועה שלך.
מטרת הריפוי אינה רק לשחרר את הכאב, אלא לבנות חיים מעבר לו. הדבר דורש מעבר מהיותך מונעת על ידי הישרדות, להיותך מונעת על ידי חזון.
בכל רגע נתון, יש לך בחירה: האם תגיבי לעולם מתוך הזיכרון של מה שפגע בך, או מתוך הפוטנציאל של מי שאת רוצה להיות? הבחירה בריפוי היא בחירה בשינוי המיקוד, במה שאת רוצה לברוא, ליצור ולהקים, במקום במה שאת מנסה לרפא. התמקדות חדשה זו יוצרת מרחב אנרגטי שבו הזהות החדשה, המלאה והמשוחררת, יכולה להתבסס ולצמוח.
תודעת קורבן אומרת שאת סיפור הפצע שלך, ריפוי אמיתי אומר שאת הרבה מעבר לכך – את מרחב של אור, פוטנציאל ויצירה. הריפוי שלך אינו סופו של הסיפור, אלא תחילתו של סיפור חדש שבו את הכותבת הראשית והכאב שחווית הוא רק סוג של הקדמה שנכתבה לפני זמן רב. הדיו על הדפים הללו כבר הפך דהוי מרוב שנגעת בו באצבעות רטובות מדמעות, עכשיו הגיע הזמן לדפדף לדפים הריקים ולהתחיל לכתוב בהם סיפור חדש – של אהבה, של אור, של הצלחה ושל מימוש מלא של הפוטנציאל האישי.
