מאת: סטיב ד׳לאנו גרסיה
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
נשים רבות מרגישות תחושת אשמה כאשר הן מתחילות להציב גבולות, כיוון שלימדו אותן להבין שלא כהלכה את מהות הגבולות.
הן חוששות שמא גבול יגרום להן להיראות גסות רוח, לא חביבות, קרות, אנוכיות או קשות. יש שחוששות שאמירת ״לא״ תפגע באנשים אחרים. אחרות מפחדות מדחייה, מקונפליקט או מלהיראות כחסרות אכפתיות. עבור נשים שרוב חייהן הוקדשו לשמירה על ״שלום בית״, להיענות לצרכים של אנשים אחרים, או להימנעות מאי הסכמה, גבול יכול להרגיש מפחיד הרבה יותר מאשר שתיקה.
אבל גבול אינו עונש.
גבול הוא הצהרה ברורה של הדברים ששומרים על הרווחה הנפשית, הכבוד, הזמן, האנרגיה והמוגנות הרגשית שלכן. לא מדובר בשליטה באדם אחר. לא מדובר באילוץ מישהו להשתנות. מדובר בהיותכן כנות לגבי הדברים שאתם מוכנות לקבל, הדברים בהם אתן מוכנות לקחת חלק והדברים שאינכם מוכנות עוד לשאת.
ההבחנה הזאת חשובה.
עונש נועד בדרך כלל לגרום למישהו לסבול בשל מה שעשה. גבול בריא קשור להכרה במגבלות שלכן ובהתייחסות כנה אליהן. ענישה מנסה לשלוט. גבול יוצר בהירות. ענישה אומרת: ״שלם את המחיר״. גבול אומר: ״לא אתן לדפוס הזה להימשך״.
בשל כך, בתחילה, יכולה להתלוות תחושת אי נוחות רבה לגבי גבול, בייחוד אצל נשים עם היסטוריה של טראומה, הזנחה, מניפולציה או לחץ רגשי כרוני.
כאשר אישה למדה שהיא חייבת להרוויח אהבה באמצעות נתינת–יתר, היא יכולה להרגיש אחריות כלפי הנוחות של כל שאר האנשים. אם שבחו אותה על כך שהיא קלילה, יודעת לוותר או סבלנית עד אין קץ, היא יכולה להתחיל להאמין שהערך שלה טמון בכמות של מה שהיא מוכנה לשאת. כאשר היא חווה ביקורת, חוסר יציבות או פחד, היא עלולה ללמוד שנטישה עצמית היא האופציה הבטוחה ביותר.
במשך הזמן, הדבר עלול ליצור דפוס כואב. היא מבחינה בצרכים של אחרים לפני שהיא מבחינה בתשישות שלה. היא אומרת ״כן״ כאשר היא מתכוונת ל״לא״. היא נשארת נגישה כאשר היא צריכה לנוח. היא מסבירה את עצמה יתר על המידה. היא נותנת יותר צ׳אנסים מכפי שהיא רוצה באמת לתת. היא ממשיכה לקחת חלק בשיחות, במערכות יחסים ובדינמיקות שמותירות אותה מרוקנת, כיוון שעזיבה מרגישה קשה יותר.
בהקשר הזה, גבול לא רק מרגיש לא מוכר. הוא יכול להרגיש שגוי.
לא כיוון שהוא שגוי, אלא כיוון שהוא מאתגר אסטרטגיית הישרדות ישנה.
אם לימדו אתכן לשמור על נוחות של אנשים אחרים, הבחירה בעצמכן יכולה להרגיש כמו בגידה. אם למדתן שקונפליקט הוא סכנה, אזי אפילו גבול רגוע יכול להרגיש מאיים. אם במשך שנים תוגמלתן בשל צייתנותכן, אזי הגנה עצמית יכולה לעורר תחושת אשמה לפני שהיא מביאה הקלה.
חשוב להבין אשמה זו.
אשמה אינה תמיד סימן לכך שאתן עושות משהו פוגעני. לפעמים אשמה מופיעה כאשר אתן מתחילות לעשות משהו בריא יותר מהדבר שלימדו אתכן לעשות. לפעמים אשמה היא פשוט שארית רגשית של התניה ישנה. היא יכולה להיות תחושה שמתעוררת כאשר אתן מפסיקות לנטוש את עצמכן.
מסיבה זו נשים רבות מרגישות אשמה, לפני שהן מרגישות חירות.
הן אומרות ״לא״ ומיד תוהות אם היו גסות רוח מדי. הן מבקשות מרחב ואז מרגישות צורך להתנצל. הן מפסיקות להסביר יתר על המידה ודואגות שהן נראות קרות. הן הופכות פחות נגישות לאנשים שמרוקנים אותן ואז תוהות האם הן אנוכיות.
אולם אף אחד מהדברים הללו אין משמעותו שהגבול אינו הוגן. המשמעות יכולה להיות פשוט שהאישה נרפאת.
תכופות ריפוי כרוך באכזבה. לא שלכן, אלא של אנשים אחרים. אנשים הפיקו תועלת מהיעדר הגבולות שלכן, אולי לא יקדמו בברכה את השינוי שאתן עוברות. הם יכולים לקרוא לכן מרוחקות, קשות, דרמטיות או אנוכיות. ייתכן והם מעדיפים את הגרסה שלכן ששתקה, שספגה אי נוחות ושנשארה נגישה תמיד.
אין משמעות הדבר שהגבול שלכן אכזרי. יכול להיות רק שהמשמעות היא שהגבול שלכן מפריע לגישה של מישהו אחר לאנרגיה שלכן.
יש הבדל.
גבולות בריאים לא קיימים כדי להעניש אנשים אחרים. הם קיימים כדי לעצור דפוסים שפוגעים בכן.
הם עוזרים לכן להבחין בהיעדרות יחס מכבד. הם עוזרים לכן לזהות מתי הגוף שלכן אומר ״לא״, גם אם הפה שלכן עדיין אומר ״כן״. הם יוצרים מרחב לכנות. הם גם חושפים אילו מערכות יחסים מסוגלות לשאת את האמת ואילו נסמכות על השתיקה שלכן.
גבול יכול להישמע פשוט, אבל פשוט אין משמעותו קל.
הוא יכול להישמע כמו:
לא אנהל את השיחה הזאת.
אני צריכה לדעת מוקדם יותר.
זה לא מקובל עליי.
אני עוצרת את זה כאן.
לא.
אין אלה פעולות של תוקפנות. הן פעולות של כבוד עצמי.
הן לא מעליבות. הן לא תוקפות. הן לא מביישות. הן לא דורשות הסכמה של האדם האחר. הן פשוט מציבות הגבלה.
זו הסיבה מדוע הגבולות עוצמתיים כל כך. הם מביאים בהירות היכן שקודם לכן היה בלבול. הם מחליפים טינה שקטה בדיבור ישיר. הם עוצרים דפוס של אמירת ״כן״, שמלווה בתחושה של פגיעה, הצפה או התרוקנות.
ללא גבולות, נשים רבות עלולות למצוא את עצמן חיות בעומס כבד ושקט. הן הופכות נגישות לכולם ומתנתקות מעצמן. הן מקשיבות כאשר עליהן לנוח. הן נותנות כאשר הן זקוקות לתמיכה. הן נשארות כאשר הן זקוקות למרחק. בסופו של דבר, הטינה מצטברת, התשישות מעמיקה ומערכות היחסים קורסות תחת משקל הדברים שלא נאמרו.
גבול יכול למנוע זאת.
הוא יכול להגן על האנרגיה הרגשית שלכן, לפני שהיא נשחקת. הוא יכול להגן על כבודכן, לפני שחוסר כבוד הופך לנורמה. הוא יכול להגן על השלווה שלכן, לפני שמתח הופך למציאות היום–יומית שלכן.
משמעות הדבר היא גם שהגבולות אינם ההפך מאהבה.
למעשה, אהבה ללא גבולות הופכת מעוותת. היא עלולה להפוך לאפשור, לתפקוד–יתר, או למחיקה עצמית. היא יכולה להפוך למערכת יחסים שבה אדם אחד מעניק ללא סוף והאחר לוקח ללא אחריות. היא יכולה ליצור קרבה שאינה בטוחה באמת, כיוון שהצרכים, הגבולות והאנושיות של אדם אחד נעלמים מן החדר.
אהבה אמיתית זקוקה לאמת. היא זקוקה להסכמה. היא זקוקה ליחס מכבד לגבולות. היא זקוקה למקום שבו יכולים שני אנשים להתקיים, לא למקום שבו אדם אחד נעלם כדי שהאחר יוכל להמשיך.
גבול מאפשר לאהבה להישאר כנה.
הוא אומר: ״אני רוצה קשר, אבל לא על חשבון עצמי״. הוא אומר: ״אכפת לי, אבל לא אסכים להיפגע בשם ההבנה״. הוא אומר: ״אני יכולה להיות רחומה מבלי להפוך נגישה לכל דבר ודבר״.
הדבר חשוב במיוחד עבור נשים שלמדו שמשמעות היותן ״טובות״ היא מתן גישה אינסופית. רבות ספגו את המסר שלהיות אוהבות משמעו להיענות תמיד, לעזור תמיד, להיות רכות תמיד, לסלוח תמיד, להישאר תמיד. אבל נגישות תמידית אין כמוה כאהבה. כושר עמידה אינו דומה לאינטימיות. שתיקה אינה שלווה.
אתן לא צריכות להישאר נגישות לכל דבר שמרוקן אתכן.
אתן לא צריכות להמשיך להסביר את מה שכבר הובהר.
אתן לא צריכות לקבל בהבנה מתמשכת התנהגות שפוגעת בכן ללא הרף.
אתן לא צריכות להעניק גישה רגשית היכן שאין יחס של כבוד.
אתן לא צריכות לנטוש את עצמכן כדי להיראות חביבות.
יהיו זמנים שבהם גבול ישנה את מערכת היחסים. יהיו זמנים שבהם הוא יביא למרחק. יהיו זמנים שבהם אנשים יגיבו באופן גרוע, לא כיוון שהגבול מוטעה, אלא משום שהיה להם נוח יותר כאשר לא היו לכן גבולות.
הבנה זו יכולה להכאיב, אבל גם להביא לבהירות.
מערכת יחסים בריאה לא תמיד תאהב את הגבול שלכן, אבל היא תוכל להגיב לו באופן מכבד. דינמיקה לא בריאה מגיבה תכופות באשמה, בלחץ, בכעס, או בריחוק, כיוון שהשליטה מתערערת. במובן הזה, גבולות עושים יותר מאשר להגן עליכן. הם גם מעניקים לכן מידע. הם מראים לכן כיצד מערכת יחסים מתנהלת כאשר אתן מפסיקות לתת יתר על המידה.
זו סיבה אחת מדוע גבולות הם חלק חיוני בריפוי. הם עוזרים לבנות מחדש אמון בעצמכן. בכל פעם שאתן מכבדות את הגבולות שלכן, אתן שולחות לעצמכן מסר חדש: הצרכים שלי חשובים, יש משמעות לחוסר הנוחות שלי, התשובה השלילית שלי חשובה, שלוות הנפש שלי חשובה.
בתחילה, המסרים הללו יכולים להיות לא מוכרים. אתן עלולות אפילו לחשוב שאינכן ראויות להם. אבל עם הזמן, הם הופכים יציבים יותר. האשמה פוחתת. הבהירות גדלה. מה שפעם הרגיש קשה, מתחיל להרגיש הכרחי. מה שפעם הרגיש אנוכי, מתחיל להרגיש שפוי.
הצבת גבולות לא הופכת אתכן לנשים לא אוהבות. היא לא הופכת אתכן לקשות. לא הופכת אתכן לאנוכיות. היא הופכת אתכן לכנות לגבי המקום שבו אתן מסתיימות ואדם אחר מתחיל.
והכנות הזאת אינה עונש.
היא כבוד עצמי.
היא אחריות רגשית.
היא הגנה.
היא ריפוי.
היא אישה שהחליטה שהרווחה הרגשית שלה לא נתונה למשא ומתן.
