והדרך שמובילה לריפוי אמיתי
מאת: סמדר ברגמן ©
האירוניה שבכאב היא שתכופות אנו משתוקקים לקבל ריפוי ונחמה דווקא מהאנשים שפגעו בנו. פרדוקס זה נמצא בלב היחסים האנושיים, שבהם אהבה, אמון ונכונות להיות פגיעים, הולכים יד ויד עם הפוטנציאל להיפגע. כאשר אדם יקר לנו פוגע בנו – בין אם באופן חד פעמי, בין אם באופן קבוע, בין אם במילים או במעשים – ההיגיון אומר שעלינו לחפש נחמה וריפוי במקום אחר. אך תכופות הלב מתריס נגד לוגיקה זו, מושך אותנו חזרה אל מקור הכאב והפגיעה בתקווה נואשת לריפוי.
ייתכן ותופעה זו נובעת מהקשרים הרגשיים העמוקים שאנו יוצרים. כאשר אנו אוהבים מישהו, אנו משקיעים בו אנרגיה רבה – אהבה, חיבה, אמון, תחושת ביטחון, נכונות להיות חשופים ופגיעים. אנו מאמינים שאדם זה הוא המרחב הבטוח שלנו, המקום שאליו נוכל לפנות בעת צרה, כאשר העולם הופך קשה וכבד. לכן, כאשר אנשים אלה פוגעים בנו, הפגיעה לא מבטלת בהכרח את הרגש הטבעי שלנו, ותכופות הוא נותר כשהיה – אך כעת הוא כולל גם כאב, בלבול וגעגוע. אנו רוצים, למרבה האירוניה, שהאדם שפגע בנו יבין, יודה, יתקן ויבטל את הנזק, אנו מקווים שהוא יוכיח שהפגיעה הייתה טעות מצדו, שהוא ישיב את האמון שחשנו פעם, שיאפשר לנו להתיישב שוב בחיק החם והאוהב מן העבר. אנו מקווים שיבין, שיראה, שיתנצל ושיחבק – כאילו שכל אלה מסוגלים ״לתפור את הפצע״… אנו נאחזים בתקווה הזאת, שלא לומר באשליה הזאת, כיוון שהזהות שייחסנו לו חקוקה עמוק בלבנו. השקענו אנרגיה רבה כל כך ביצירת הזהות והתדמית שלו, שהיו לעתים קרובות הייתה אך ורק בגדר אשליה, שקשה לנו להתמודד עם האמת המרה ועם המציאות הקשה ולהבין, שאולי אדם זה לא היה ראוי באמת לתפקיד המשענת האוהבת שייחסנו לו.
ועם הבלבול והכאב מתגנב אל לבנו גם ספק עצמי: ״היכן טעיתי? איך מישהו שאני אוהב יכול לעשות זאת?״ אנו משחזרים רגעים, מחפשים סימנים שפספסנו, בתקווה ליישב בין האדם שסמכנו עליו, לבין זה שאכזב אותנו ושפגע בנו כל כך.
העובדה שאנו מבקשים לקבל נחמה וריפוי מהאדם שפגע בנו, היא תכופות דרכנו, הילדותית לעתים, לשקם ולתקן את הסיפור, אנו נוטים להאמין שהפגיעה הייתה מקרה חד–פעמי חריג ולא אמת מהותית שיש כעת לראות ולהסכים לקבל. זוהי תפילה שקטה שמבקשת להרגיע אותנו שלא טעינו בבחירת מושא אהבתנו.
אך בהלך רוח זה טמונה סכנה גדולה. שיבה אל מקור הכאב עלולה להעמיק את הפצע, להכניס אותנו למעגלים של כאב ותקווה, לחשוף אותנו לפגיעות חוזרות ונשנות.
כעת עלינו לאזור אומץ ולהתמודד עם המציאות כפי שהיא, לראותה בעיניים פקוחות ולהבין שריפוי אמיתי דורש לעתים קרובות משהו אחר לגמרי. אפשר לומר שמדובר בהתנהלות בוגרת ומפוכחת יותר, לעומת התנהלות ילדותית מעט – מובנת אולי – אבל ילדותית. זה המקום לעצור, להיכנס פנימה, לעשות חשבון נפש, לקחת זמן כדי להתמודד עם מה שאירע ואז, לחפש את הריפוי והנחמה במקום אחר, אפילו בתוכנו, אבל בוודאי שלא אצל אלה שפגעו בנו, שבגדו בנו וששברו את האמון שלנו. יכול להיות שלעולם לא נזכה לראותם לוקחים אחריות על מעשיהם, לא נשמע בקשת סליחה, לא יציעו לנו חיבוק מנחם – ולכן עלינו לבחור בדרך השניה.
שתי הדרכים קשות וכואבות, אבל ברוב המקרים, רק אחת מהן מובילה לשימור עצמי ולריפוי אמיתי, להבנה ולהכרה בכך שמי שפצע, קרוב לוודאי שלא יהיה זה שיתקן – המשימה הזאת היא שלנו ושלנו בלבד.
בסופו של יום, ההתנהלות הטבעית, אך האירונית הזאת, חושפת את מורכבות הנפש האנושית, את הפגיעות המולדת שלנו, את האתגרים עמם עלינו להתמודד. שהרי כאב ואהבה אינם מנוגדים זה לזה בהכרח, אלא שזורים, כל אחד מעצב את השני. אהבה, פירושה להסתכן בפגיעה, ופגיעה, פירושה להשתוקק שוב לאהבה שהרגישה כמו בית. הכרה בכך היא צעד ראשון בדרך ריפוי – וריפוי אפשרי ברוב המקרים, רק צריך לחפש אחריו במקומות הנכונים.