מאת: ג׳ף פוסטר
תרגום: סמדר ברגמן ©
קראו זאת שוב ושוב עד שהמילים יטמעו בתודעה שלכם: הבנת הטראומה של אנשים לא מתרצת את ההתנהגות שלהם. כאב מסביר אולי מדוע הם פוגעים באחרים. הוא לא מוחק את הנזק שעשו. זה יכול להישמע הגיוני, אבל במעגלים רוחניים מסוימים, זו אמירה רדיקלית למדי.
אנחנו מדברים על אמפתיה וחמלה. אנו מדברים על ראיית הילד הפצוע שבתוך אדם שמשתלח. אנחנו מדברים על טראומה דורית, צרכים שלא נענו, והטוב שמסתתר מתחת להתמכרות, לאכזריות ואפילו מתחת לאלימות.
״הם תודעה טהורה, ממש כמונו״.
כמובן. היכולת לראות את הילד הפצוע במישהו ולחוש חמלה כלפיו היא יפהפייה. היא חלק מהאהבה. אבל יש כאן סכנה ממשית. בקלות רבה מדי, האמפתיה יכולה להפוך לתירוץ לפגיעה. אנו אומרים, ״זה לא מי שהם באמת״. אנחנו מתמקדים כל כך בכאב הפנימי של האדם שפגע, שאנו מתעלמים מהכאב של זה שנפגע.
הכעס של הקורבן הופך ל״שיפוט״, ל״השלכה״ או אפילו ל״שליליות״. הכאב שלהם הופך ל״רק סיפור״. הם נדחפים לסלוח לפני שהקשיבו להם בכלל. לפעמים אומרים לנו שאין קורבנות או פושעים כלל, רק תפיסות של המיינד.
זו לא אמירה תמימה. היא גורמת לנזק אמיתי.
כאשר אנו שמים במרכז את התחושות של האדם שגרם נזק ובשוליים את האדם שנפגע, שני דברים מסוכנים מתרחשים:
ראשית, הקורבן מתחיל לפקפק במציאות שלו. אם מבטלים את הכעס שלו וממסגרים מחדש את הכאב שלו כדמיון, הוא מתחיל להטיל ספק באינסטינקטים שלו. הוא מאבד אמון במערכת העצבים שלו, בתחושה הבסיסית שלו שמשהו אינו כשורה. סוג זה של גז׳לייטינג רוחני מעמיק את הטראומה ושוחק את האמת.
שנית, נוצר בסיס לפגיעה נוספת. כאשר קהילה ממהרת לחוש אמפתיה כלפי המתעלל ולוחצת על הקורבן לסלוח מסיבות רוחניות, המסר ברור: לא תהיה לקיחת אחריות אמיתית. ההתנהגות הזאת תועבר באמצעות הסברים אל מתחת לשטיח.
כך דפוסי התעללות ממשיכים להתקיים על פני דורות.
יש גם סכנה עמוקה יותר: הדבר מלמד אנשים שחמלה משמעותה השלמה עם התייחסות לא ראויה. ש״בגרות רוחנית״ משמעותה שיש לבטל את הכעס ולהישאר רכים ופתוחים, שעה שאנשים אחרים מתעלמים מהגבולות שלכם ופוגעים בכם. במשך הזמן, הגישה הזאת מפרקת את הערך והכבוד העצמיים ומאפשרת דינמיקות של התעללות.
(פגשתי אנשים רבים שמכריזים על עצמם שהם ״אמפתים״, שנמצאים במערכות יחסים עם מתעללים, מכורים ונרקיסיסטים. הם מתגאים בכך שהם מסוגלים לראות את הילד הפצוע. הם קוראים לזה ״חמלה״. אבל הם משלימים עם פגיעה. ואני יודע זאת באופן אישי – הייתי אחד מהאנשים האלה.)
אסור אף פעם שחמלה לפוגע תמחק את קולו של הנפגע. אנו יכולים להחזיק בשתי אמיתות בו–זמנית. אנו יכולים לראות את הילד הפצוע במישהו ועדיין לומר בברור שההתנהגות שלו לא ראויה. אנו יכולים לכבד את המורכבות ועדיין לקרוא להתעללות בשמה. אנו יכולים לחוש אמפתיה ועדיין לשמור על הגבולות שלנו.
יכולה להיות לנו אמפתיה לאדם כלשהו ואנו יכולים עדיין לדרוש ממנו לקחת אחריות. חמלה ללא הבנה הופכת לאפשור. רוחניות ללא בהירות מוסרית הופכת לחסרת עמוד שדרה.אם הרוחניות שלנו מאפשרת התעללות ולא מסוגלת להגן על הפגיעים, היא לא רוחניות. זה פחד שמחופש לאהבה.
החמלה חשובה. האחריות חשובה לא פחות, אם לא יותר.
שמרו על לב פתוח. אבל שמרו גם על עמוד השדרה שלכם!