מאת: סמדר ברגמן
נייט פוסטלת׳וויט הנהדר כותב: ״האמירה ׳משפחה היא הכול׳ היא סטירת לחי בפרצופם של אנשים ששברו את המעגל המשפחתי שהשתמש ברגישויות שלהם כדי לפגוע בהם״. וזה הדהד בי.
לעתים, המשפט ״משפחה זה הכול״ נזרק לחלל האוויר כאילו הייתה זו אמת אוניברסלית, הצהרה מחממת לב שמעוררת נאמנות ואהבה. ואף על פי שאצל בני מזל מסוימים, מדובר בהצהרה משמעותית ונכונה, עבור רבים מאיתנו, מדובר למרבה הצער בקלישאה חלולה. ועבור אנשים שנאלצו לפלס את דרכם, לצאת מדינמיקות של משפחה רעילה ולרפא את עצמם בתהליך ארוך וכואב, מדובר בסטירת לחי ממש. אנשים, שבמסגרת המשפחה הגרעינית שלהם, סבלו מהתעללות, מהזנחה או מבגידה, הרעיון שהמשפחה היא יסוד מקודש, יכול להרגיש כמחיקה אכזרית של הדברים שעמם הם נאלצו או עדיין נאלצים, להתמודד.
אלה שנוהגים לומר משפטים סתמיים שכאלה, או למען האמת, סיסמאות חלולות אלה, מניחים שהמשפחה היא גן עדן בטוח עבור כלל האנשים, ומתעלמים מהמציאות שעבור אנשים מסוימים – המשפחה היא קודם כל שדה קרב, מקום שבו הרגישויות והפגיעות האישית משמשות ככלי נשק נגדם.
שבירת מחזורי הפגיעה במסגרת המשפחה אינה רק פעולה של הישרדות; זהו מרד קיצוני כנגד מורשת של כאב. דמיינו אדם שבילדות גדל בבית שבו האמון היה מלכודת, כאשר בני משפחה (הורים, אחים, קרובי משפחה ועוד) ניצלו את התמימות שלו, את האהבה שרכש להם, כמו גם התלות בהם, כדי לשלוט או לפגוע בו. עבור מי שחייו בבית המשפחה היו מסע של הישרדות, האמירה ״משפחה היא הכול״ לא מעוררת נוסטלגיה חמימה, היא מעלה מן האוב זכרונות של לילות נטולי שינה, כאב לב מתמשך, שתיקות מחושבות או את הרגע שבו אנשים אלה הבינו סוף–סוף, שאהבה לא אמורה לכאוב. וכדי להימלט מכל אלה, כדי לבנות לעצמם חיים שבהם ביטחון, מוגנות, הערכה והכלה הם ערכים מוחלטים, היה עליהם להתמרד באומץ, לא רק כנגד הפוגעים בהם, אלא גם כנגד הקלישאות המניפולטיביות על ״קדושת קשר הדם״ שהטיחו בהם הסובבים.
החברה אוהבת להפוך את נושא המשפחה לרעיון מושלם ורומנטי, לקשר בלתי ניתן לשבירה, אך היא מתעלמת מהאומץ שנדרש כדי להתנתק מהקשרים הללו כאשר הם הופכים לכבלים. הבחירה להירפא – בין אם באמצעות טיפול, מרחק או ניתוק, כמו גם הקמת משפחה חדשה ובריאה – משמעותה דחיית הרעיון שקשרים ביולוגיים מחייבים אתכם לסבול הכול. הבחירה להתרחק ולמצוא ריפוי היא הצהרה שאתם ראויים ליותר מאשר הכאב והפגיעה, הדוריים לעתים, שנאלצתם לסבול בילדות. אך תכופות, החברה שופטת את אלה שמנתקים את הקשרים, מתייגת אותם כאנשים קרים, לא סלחנים וכפויי טובה אפילו, כאילו שנאמנות לתפקוד רעיל ולקוי לחלוטין היא סגולה ראויה.
״משפחה היא הכול״ הוא משפט נכון וראוי עבור אנשים מסוימים וכאמור, הם בני מזל. אבל משפט זה, והרעיון העומד מאחוריו, אינם אמת מוחלטת ואוניברסלית – זו זכות שלא ניתנה לכל אדם.
עבור שוברי המעגלים והדפוסים הדוריים, שנאלצו להפנות גבם לאנשים הקרובים אליהם ביותר, אלה שעשו שימוש לרעה ברגישות ובפגיעות שלהם כנגדם, הניצחון האמיתי הוא לא שמירת שלמות המשפחה בכל מחיר, הניצחון האמיתי הוא הגדרה מחדש של מושג המשפחה עבורם, או אפילו שחרורו המוחלט, כדי ליצור חיים טובים יותר. עבור אנשים ששרדו משפחה מתעללת, המושג ״משפחה היא הכול״, אם נכון עבורם כיום בבגרותם, לא היה אף פעם זכות מלידה, אלא משימה שהם הגשימו במו ידיהם, בעבודת ריפוי אישית, קשה וממושכת.
