מאת: סמדר ברגמן
הגעתי לנקודה בחיי שבה אני כבר לא חייבת הוכחות מוצקות שייאמתו את מה שהאינטואיציה לוחשת לי. שנים נהגתי להתעלם מהתחושות העמומות הללו, שייכתי אותן לפחדים או לנטייה שלי לחשוב יתר על המידה. הייתי נשארת במצבים, במערכות יחסים או במקומות שהרגישו לא נכונים, הייתי משכנעת את עצמי שאני זקוקה לסיבה טובה כדי לעזוב.
אותם ימים הסתיימו, למדתי כבר להאמין לאינטואיציה ולתחושות הבטן שלי. אם משהו מרגיש לא נכון – מקום, מצב או אדם – אסמוך על התחושה בלב שלם. אני לא צריכה לראות דגלים אדומים עצומים מתנופפים לנגד עיניי כדי לדעת שמשהו לא בסדר. האינטואיציה שלי הפכה למצפן, והפסקתי לפקפק בהכוונה שלה.
יש חופש מסוים בשינוי החשיבה הזה. פעם בזבזתי כל כך הרבה זמן ואנרגיה בניסיון להבין למה דברים מסוימים הרגישו לי לא נכונים, הייתי מנתחת ללא הרף, מפקפקת בעצמי ומבטלת את התחושות. אבל לרוב, ״הבטן״ שלי צדקה. התחושה הלא נעימה הזו בבטן, היא תמיד ידעה משהו, משהו שאמר לי – זה לא מתאים לך, זה לא בשבילך, לא בשביל הנשמה שלך.
האינטואיציה יודעת לפני שהמוח מקבל הוכחות ומעכל. עכשיו, בדרך כלל, כבר אין לי צורך להמתין ולברר ״מה ולמה״. פשוט חבל על הזמן והאנרגיה, הם יקרים מדי מכדי לבזבז אותם על מצבים ואנשים שלא תואמים לרצון שלי בשלווה ובשקט. פעם נהגתי לנסות לתקן או להמשיך לשהות במקומות שעמעמו את האור שלי, היום כבר לא. סיימתי עם הפרק הזה בחיי. היום, אני נותנת עדיפות לעצמי ועושה זאת מבלי להתנצל. אני מתרחקת מכל דבר או אדם שלא מרגישים נכונים, ואני לא מסתכלת לאחור. האמונה באינטואיציה נתנה לי שקט, בהירות וכוח. עוצמה שקטה שמזכירה לי שאני לא זקוקה לאישור חיצוני, להוכחות או לתוקף כדי להגן על המרחב שלי. היום הקול הפנימי שלי מספיק. אם משהו או מישהו מרגישים לי לא נכונים, לא אשאר כדי לגלות למה. אני בוחרת בעצמי, בשלווה שלי, ובאנרגיה שלי בכל פעם.
