מאת: סמדר ברגמן
קראתי אמירה שאמרה בערך כך: ״הטריגרים שלך הם ׳עניינים בלתי פתורים׳, הם כשלטים זוהרים שמצביעים על פצעים שזקוקים לטיפול ולריפוי. כאשר את נתקלת בטריגרים, יישמי רכות, סקרנות וחמלה עצמית, זכרי שהמקומות הרגישים האלה טומנים בחובם את הפוטנציאל הגדול ביותר לריפוי ולצמיחה״.
אהבתי את האמירה, כיוון שהיא מעניקה נקודת מבט עמוקה על טריגרים רגשיים, כמו גם על פוטנציאל החיובי הטמון בהם. אז בואו נפרק קצת את הרעיון הזה ונבדוק איך הוא יכול להנחות אותנו לעבר מודעות עצמית עמוקה יותר וריפוי.
טריגרים הם דבר מעצבן ביותר, הם תופסים אותנו לא מוכנים לחלוטין, אלה הם אותם מצבים שבהם מילה, פעולה או מצב מעוררים בתוכנו תגובה רגשית עזה ופתאומית, מכניסים אותנו לסחרור נפשי וגורמים לנו להגיב ממקום פצוע במקום ממקום שנרפא. אנו עלולים להגיב בכעס, בחרדה או בעצב; הם עלולים להפעיל בנו את מנגנון ההישרדות – בריחה, מלחמה או קפיאה – וכולנו יודעים לאן זה יכול להוביל אותנו. מילה קטנה עלולה להפוך למלחמה כוללת. נכון, הם מעצבנים ומהווים מטרד, אבל מה שנאמר בציטוט הוא שאנו יכולים לראות בהם גם הזדמנות – הזדמנות למודעות עצמית גדולה יותר ולריפוי. הטריגרים אינם מקריים הרי, זה ברור, הם אותות, כמו שלטים שמכריזים: ״יש כאן פצע, יש כאן צורך רגשי שלא נענה, יש כאן רגש מודחק אולי, יש כאן מקום שלא נרפא עדיין, יש כאן טראומה, יש כאן כאב ישן שרק אורב מתחת לפני השטח – יש כאן ׳עניינים בלתי פתורים׳״!
דמיינו תרחיש שבו ביקורת סתמית של אדם כלשהו מכניסה אתכם לסחרור של ספק עצמי. על פני השטח, התגובה שלכם יכולה להיראות חסרת פרופורציות, אבל אם תבחנו את מה שיושב עמוק בתוככם, את מה שהתעורר בעקבות אותה הערה, קרוב לוודאי שתמצאו פצע מהילדות, ילדות שבה הייתם נתונים לביקורת בלתי פוסקת והרגשתם לא מוערכים ולא ראויים. גם היום, בבגרותכם, קיים בכם עדיין ילד קטן וכואב, והטריגר רק מצביע על פצע שזקוק לתשומת לב ולריפוי. בעזרת תשומת לב לתגובות שמופעלות על ידי הטריגר, אתם יכולים להתחיל לטפל בשורש הבעיה במקום להסתפק בתגובתיות מקומית.
בחלק השני של הציטוט מוצעת מפת דרכים כיצד להתייחס לרגעים הסוערים שהופעלו על ידי הטריגר – עם רכות, סקרנות ובעיקר, חמלה עצמית. רכות פירושה לא לשפוט את עצמכם על כך שאתם מרגישים מופעלים. קל כל כך ליפול לפח של ביקורת עצמית, לחשוב, ״למה אני כל כך רגישה?״ או ״כבר הייתי צריכה להתגבר על זה״. אבל אמירות נוקשות וקשוחות לא יביאו לריפוי. במקום זאת, התייחסו לעצמכם באותה חמלה שהייתם מעניקים לידיד שמתמודד עם קושי. הכירו ברגשות שלכם ללא בושה וקבלו אותם. אני נוהגת לשאול את עצמי: ״זה החלק הפצוע שבך, מה החלק הנרפא היה עושה?״, או לומר לעצמי: ״את מגיבה כרגע מהחלק הפצוע, קחי כמה נשימות עמוקות, הרגיעי את מערכת העצבים, זכרי מי את היום ותני לבוגר שכבר נרפא לפעול״. לפעמים דרושות כמה דקות או אף יותר כדי לזהות, להבין ולהיזכר שמדובר בטריגר ולהחליט במודע לפעול ממקום אחר.
לאחר שבחרתם להתייחס ברכות למצב הרגשי הסוער שלכם, הסקרנות מזמינה אתכם לחקור את הטריגרים שלכם בראש פתוח. שאלו את עצמכם: ״מה קרה עכשיו? איזה זיכרון שלילי או אמונה לא מתאימה הופעלו אצלי?״ לדוגמה, אם דחייה מהווה אצלכם טריגר, קרוב לוודאי שמדובר בתחושות שחוויתם תכופות בילדותכם. בחינת הנושא תעזור לכם להבין את ה״למה״ שבבסיס התגובתיות שלכם, ותהפוך רגעים של כאב לפוטנציאל של מודעות, הבנה וריפוי.
חמלה עצמית קושרת את הכל יחד, היא מאפשרת לכם ליצור מרחב בטוח לרגשות שלכם מבלי לנסות להתעלם מהם או לדכא אותם. באמצעות חמלה עצמית, אתם נוהגים בעצמכם בחום ובהבנה בזמנים קשים. אימוץ חמלה עצמית כהלך הרוח יכול ליצור סביבה פנימית בטוחה, בדיוק הסביבה שהייתה חסרה לכם כאשר נוצרו בכם הטריגרים, זוהי סביבה שבה ריפוי יכול להתרחש סוף סוף.
לסיכום, חשוב להכיר בפוטנציאל של המקומות הרגישים והפצועים שלנו. למרות שהם כואבים ולא נעימים, טריגרים הם שערים נהדרים להתפתחות, למודעות עצמית ובעיקר, לריפוי. זו בדיוק הדרך שבה תוכלו לשחרר דפוסים ישנים, לאמץ אמונות מעצימות ולטפח עוצמה וחוסן רגשיים. עם נחישות לעבודה עם טריגרים, מקומות שפעם הרגישו כפצעים פתוחים וחשופים, יכולים להפוך למקור של כוח וחכמה.
אם נבחר לחבק את הטריגרים שלנו ולראות בהם מדריכים במקום אוייבים, נחווה מהפך עוצמתי ונתקדם אל הריפוי. מדובר במסע לא פשוט של גילוי עצמי, וכמו כל מסע ריפוי, הוא דורש סבלנות ואומץ, אבל הגמול – ריפוי, צמיחה וחיבור עמוק יותר לעצמכם – שווה את המאמץ. אז, בפעם הבאה שהופעל בכם טריגר, עצרו, נשמו וזכרו: זהו שלט זוהר, שמזמין אתכם לעוד עבודת ריפוי ואני מבטיחה לכם, יבוא יום, שבו הטריגרים שלכם לא יעיפו אתכם לסחרור רגשי מטורף, אלא רק ״ידגדגו״ אתכם ואז אתם, בפליאה אולי, אבל גם בגאווה, תאמרו לעצמכם – פעם היה כאן פצע, היום כבר לא.
