מאת: סמדר ברגמן

נייט פוסטלת׳וויט אומר כך: ״מאפשר ייתן לך עצות כיצד להסתגל טוב יותר להתעללות. חבר/תומך אמיתי יילחם כדי שההתעללות תיפסק״, והמשפט הזה טומן בחובו אמת עמוקה וחשובה מאוד עבור אנשים שנמצאים במערכות יחסים מזיקות או שחס וחלילה, קיימת בהן התעללות. הוא מתאר היטב את ההבדל שבין תמיכה שמקדמת ריפוי וצמיחה, לבין ״תמיכה״ מזוייפת ושקרית, שלמעשה משמרת ומנציחה מצבי מצוקה. נייר הלקמוס הזה, כפי שהוא בא לידי ביטוי במשפט הקצר של נייט, יכול לשמש כמצפן מוסרי ורגשי, ולאפשר לנו להבחין בין מי שבאמת לצידנו לבין מי שעלול, במודע או שלא במודע, להנציח את המצוקה והכאב שלנו.

בספר ״הורים מרעילים״* נחשפתי לראשונה למונח ״מאפשר״ (Enabler), שהוא הורה (או אדם) שבאופן פסיבי, או אפילו אקטיבי, מאפשר המשך של התנהגות מזיקה והרסנית או תומך בה, על ידי כך שהוא מעניק סוג של לגיטימציה לפגיעה ומגן על הפוגע מפני השלכותיה הצודקות והטבעיות. הורה או אדם שכזה יכול לאפשר זאת, כאמור, באופן פסיבי, על ידי התעלמות והסכמה שבשתיקה, וגם באופן אקטיבי, על ידי יצירת טריגרים להתנהגות המזיקה של האדם המתעלל. 

חבר, שהוא למעשה מאפשר, הוא אדם שיכול להשיא עצות כגון: ״תנסה להבין אותו״, ״אולי את מגזימה״, ״תלמדי לחיות עם זה״, או ״תנסי להתאים את עצמך״. עצות כאלה, אף שהן יכולות, על פני השטח, להישמע תמימות או אפילו מועילות, מזלזלות בתחושה הפנימית הקשה של הנפגע ומחלישות אותו. הן מעבירות מסר סמוי שהבעיה טמונה בנפגע עצמו, ביכולתו להסתגל או להבין, ולא באדם המתעלל או במעשיו. מסרים שכאלה גורמים לנפגע להפנים את האשמה שהוא מרגיש תכופות בשל מצבו, להטיל ספק במציאות שלו, ובסופו של דבר הן תורמות לתחושת להיותו לכוד במעגל הפגיעה. אבל ההסתגלות למצבים פוגעים או למערכות יחסים פוגעניות, מזניחות או מתעללות, היא לא אסטרטגיה לחיים מלאים ומאושרים. הסתגלות ויישור קו עם המצב רק פוגעת עמוק בערך העצמי, שוחקת את הנפש והנשמה ולא מאפשרת ריפוי אמיתי.

אדם שבאמת רוצה לעזור, אדם שהוא חבר אמיתי, לעולם לא יעניק עצות שיעודדו את הנפגע לקחת את האחריות לפגיעה על עצמו או עצות הסתגלות. אדם שכזה יפעל באופן שונה לחלוטין. הוא יעניק תוקף לכאב, יבין אותו, יכיר במציאות הפגיעה ואז יפעל באופן פעיל ועוצמתי לסיימה. אדם שהוא חבר אמיתי לא יכחיש את ההתנסות של חברו ולא ינסה לתקן אותו, אלא יעניק לו לגיטימציה. הוא יכול לומר דברים כגון: ״זה לא מצב שצריך להשלים עמו״, ״אני תומך בך לחלוטין״, ״מגיע לך טוב יותר״, ״בוא נחשוב איך יוצאים מזה״. 

אז אם אתם אנשים שסובלים ממערכת יחסים פוגענית, בחנו את סביבתכם וענו על השאלה: ״האם האנשים שסביבכם הם ״מאפשרים״ או חברים אמיתיים?״ חשוב שתהיו מסוגלים לבצע הבחנה זו, ולא רק אם אתם במערכת יחסים פוגענית אלא בכלל – מה המסרים שאתם מקבלים מהסביבה הקרובה אליכם? ונניח שיש סביבכם ״מאפשרים״, והם כאלה בשל חוסר ידע, תמימות, מבוכה או חשש ומבלי שכלל התכוונו לכך. אם אתם מודעים להבדלים המהותיים שבין תמיכה אמיתית לעצות מזיקות, תוכלו ללמד אותם מהותה של תמיכה אמיתית וגם לשאול את עצמכם באותה הזדמנות: האם אתם במקרה ״מאפשרים״ או חברים אמיתיים – האם העצות שאתם נותנים מקדמות ריפוי או משמרות אצל מישהו אחר סטטוס קוו מזיק ופוגעני.

בסופו של דבר, הבחירה לקבל תמיכה אמיתית (או לתת אותה) היא בחירה באיכויות של אמפתיה, צדק ואמונה בזכותו של כל אדם לחיות חיים נטולי פחד ופגיעה. הבחירה הזאת דורשת אומץ, הן מהנפגע והן מהתומך, אבל היא מהווה גם את נתיב הריפוי היחיד שיאפשר לנו ולסובבים אותנו לצאת ממערכות יחסים פוגעניות וכואבות ולבנות חיים מאושרים וראויים יותר למי שאנחנו.

* הורים מרעילים, ד“ר סוזן פורווארד.

לכל שותפיי לדרך ולאור, תודה רבה למי שנענה לבקשה ותמך בעבודת התרגום והכתיבה שמתפרסמת כאן ובדף הפייסבוק שלי! התמורה שלכם מאפשרת לי להמשיך בעבודה החשובה הזו. אני מעריכה מאוד את ההיענות שלכם. המשיכו להאיר.
ביט או פייבוקס – 054-7494369
הנה קישור לפייבוקס שלי (מהנייד בלבד):