על Overexplaining
מאת: סמדר ברגמן
מסבירים את עצמכם בהגזמה? יצא לכם לסיים שיחה ולהבין בדיעבד שליהגתם את עצמכם עד כלות? הסברתם והסברתם, חזרתם על עצמכם, שיתפתם בפרטים שבדרך כלל לא הייתם חושפים? דיברתם מתוך חרדה ורצון שהצד השני יבין אתכם, יקבל אתכם, יכיל אתכם? ואחר כך, חשבתם לעצמכם, ״מה הסיפור שלי? מה פתאום נכנסתי למן ׳דברת׳ שכזאת, חשפתי את עצמי שלא לצורך, הגזמתי!״ באנגלית קוראים לזה Overexplaining, וזו תופעה ידועה אצל אנשים נפגעי טראומה, בעיקר בילדות.
אז למה אנשים שחוו טראומות בילדות ״מסבירים יתר על המידה״? מדובר בצורך של נפגע הטראומה שיבינו ושיקבלו אותו. אדם שכזה נושא כמיהה עמוקה להכלה, כזו שקשה לבטא במילים. אנשים אלה מסבירים ומפרטים יתר על המידה – מרבים בפרטים, חוזרים על נקודות או מבהירים הרבה מעבר לנדרש. הם לא עושים זאת משום שהם נהנים לדבר, אוהבים לשמוע את קולם או רוצים להשתלט על השיחה. ממש לא. למעשה, בדרך כלל מדובר בניסיון נואש להפיג חרדה חברתית עמוקה ולהימנע מדחייה פוטנציאלית, שהיא זיכרון הילדות. זהו ניסיון להימנע (שוב) מכאב של אי–הבנה. חשוב לזכור שזהו חשש לגיטימי, הוא נולד בדרך כלל בילדות, מרגעי בגידה טראומטיים, שבהם לא היו לנו סמכות, מילים וכוח לשנות את הסיטואציה, ורגעים אלה דוחפים אותנו לעתים להסביר יתר על המידה, כאילו אנו מגוננים בכך על עצמנו.
כילדים, הטראומה שחווינו הותירה אותנו דוממים. כילדים לא הייתה לנו אפשרות לנהל דין ודברים עם האנשים שפגעו בנו, ובנוסף, תכופות לא יכולנו גם לבטא את הכאב אחר כך, כיוון שתכופות, הפוגעים דרשו מאיתנו שתיקה.
חוסר היכולת לבטא במילים את הכאב, הותיר בנו צלקות – צלקות נוספות על צלקות הפגיעות הראשוניות. צלקות של פחד שמא שלא יבינו אותנו, מפני דחייה, שיפוט או גרוע מכך. לכן, כאשר מתעוררים בנו הטריגרים הללו, אנו מתחילים להסביר יתר על המידה, יוצרים שכבות של מילים ההופכת אולי לשריון, מתוך תקווה להפוך את האמת הפרטית שלנו לבלתי ניתנת לערעור.
לאנשים שמסבירים יתר על המידה, דעו שהצורך שלכם הוא לגיטימי, הוא מאפשר לכם לעבד, להפיג את החרדה הפנימית ולמצוא ריפוי. הצורך הזה אינו נובע מחוסר אמון ביכולת ההבנה וההכלה של השומעים, אלא מכובד משקל ההיסטוריה האישית. תכופות, נפגעי טראומה ממשיכים לחיות בעולם שבו שפטו או השתיקו אותם. לעתים, הצורך להסביר יתר על המידה הוא דרכם להשיב לעצמם את הקול, לוודא שהסיפור לא יעוות הפעם בראייתו של השומע.
ואם אתם בצד המקשיב – אם אתם נתקלים באדם שכזה, שמכביר במילים, חוזר על עצמו, מספר לכם דברים שאתם כבר יודעים, נסו להקשיב בסבלנות. הסבלנות שלכם היא מתנה. הסבלנות שלכם דומה שאומרת: ״אני מבין, אני מקבל״, ואז, אתם לא רק שומעים את המילים, אתם משתתפים באופן פעיל בהחלמה ובריפוי.
