מאת: ד״ר מיה האטני
מאנגלית: סמדר ברגמן
ישנם דברים רבים בחיים שאיננו אמורים להתגבר עליהם, להתקדם מעבר להם או להחלים מהם לחלוטין.
אפילו עצם הרעיון של ״רפואה״ מוחלטת נובע מפסיכולוגיה קולוניאלית, פטריאכלית שמושרשת עמוק באינדיבידואליות, תוך כדי כך שהיא מתגרשת מכל מערכת עצמאית, שורשית, מזינה והולמת
אם אנו אמורים ל״הירפא״, אנו מסתכנים בהדחקת הרבה מהאבל שלנו, עד שהוא הופך לאשמה ולנרקיסיזם, שגורמים לנו לשחזר שלא מדעת את האובדנים להם לא נתנו שם, עליהם לא התאבלנו או שלהם לא אפשרנו באמת לעצב אותנו בדרכים משמעותיות וגֶּנֶרָטִיבִיות יותר.
התניה זו מושרשת באופן שבו אנו מתייחסים למוות, לזמן שהתרבות שלנו מרשה לנו להתאבל לפני שאנו חייבים ״להתגבר על זה״ ולהתקדם בחיינו. אבל עמוק בתוך לבנו, אנו יודעים שלא כך זה עובד.
אנו יכולים להתאבל על מותו של אדם אהוב למשך כל שארית חיינו.
אנו יכולים לערוג אל אנשים שאנו ממשיכים לאהוב ולהתגעגע אליהם, גם כאשר הם לא יכולים לקחת חלק בחיינו.
להיות אנושי משמעו מערך כל החוויות שאי פעם חווינו בחיינו.
כל מי שאי פעם אהבנו.
כל מי שאי פעם אהב אותנו.
כל אשר יצרנו.
כל אשר למדנו, כל אשר היינו עדים לו, כל אשר חשנו, כל אשר הותרנו מאחור וכל אשר פתחנו עצמנו אליו.
כל אלה קיימים בתוכנו, בתאים שלנו, הולמים בעצמותינו, מהווים את מארג הסיפור שפועם בלבבנו.
אין אלה דברים שאנו יכולים לנקות או דברים עליהם אנו יכולים ״להתגבר״.
העצמי הוא מערך של אבות אבותינו, סיפורים שאנו נושאים בעצמות כדור הארץ, שורשים ששותים מחשכת המיסתורין והנפש, המבטאים את עצמם בעונות השנה.
שום דבר לא נותר דומה בתוכנו מיום ליום כאשר אנו מאפשרים לחוויות החיים שלנו לעצב ולשנות אותנו במשך הזמן, כפי שנהר מלטש את האבן הקדומה בנתיבי המים ביערות העמוקים.
כל אבן מותירה את חותמה ביער שאחר כך מעוות את גזעי העצים בדרך מסויימת, מיידע היכן הזרעים ינבטו, מה יזין חיים חדשים ומה לא.
טבעה של המערכת האקולוגית הוא לשגשג.
כזה הוא גם הטבע שלנו.
אנו מסתחררים מבעד לעונות השנה, בכל פעם מעוצבים קרוב יותר ויותר אל הצורה האמיתית שלנו כביטוי של אהבה, וכבוד לכל שקדם לנו.
בחלקנו אנו כוכב, בחלקנו כדור הארץ, בחלקנו הנהר, בחלקנו האש המפצפצת, בחלקנו סערת חורף, בחלקנו פריחת האביב, בחלקנו תשוקת הקיץ, בחלקנו שחרור הסתיו, בחלקנו דחף פראי, בחלקנו קוֹלָן אלוהי…
כל שהוא אנו נטווה מרשת הבריאה הגדולה, ולאפשר לעצמנו להיות מעוצבים על ידי כל שאהבנו קודם, לנוע כמו הגאות והשפל מבעד להתפתחות ספירלת הבריאה, הוא ריפוי עמוק של דבר–מה גדול בהרבה מאיתנו. יפהפה הרבה יותר מבידוד הנפש המנסה לאלץ את עצמה להיפטר ממשהו שמעניק לאופי רב יותר. מעניין הרבה יותר מהניסיון להעמיד פנים שאנו ״בסדר״ בעולם מנותק וחולה.
קיים משהו בתוכנו שלא נשבר, שלעולם לא ניתן לפגוע בו; משהו שממשיך לשאת אותנו, להחזיק בנו, לאהוב אותנו ולעצב אותנו כל העת.
אנו נעים קדימה, אל העתיד שמעוצב על ידי החלימה הגדולה שמעצבת אותנו ושחולמת אותנו ממש כפי שאנו חולמים אותה.
אנו נעים קדימה.
אנו מסתחררים.
אנו משלבים.
אנו נעים שוב קדימה.
מה אנו מביאים עמנו מן העבר שיתמוך בנו ויאפשר לנו לשגשג עכשיו?
אילו כשרונות, איכויות ושיעורים ייקחו אותנו לחלימה הבאה שהחיים מציגים בפנינו?
איך נוכל להתמיר את כאב לבנו למשהו יפהפה שיכול להזין את ההווה?
איזו יכולת גדולה יותר יש לנו עכשיו שתאפשר לנו לבטוח בכך שהחלימה תעניק לנו את האהבה הגדולה יותר שאנו חייבים ללמוד עכשיו כיצד לקבל?
עוד אהבה.
לא פחות.
