מאת: דף פייסבוק בשם ״העצמי״
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
אנשים שלא נרפאו לא תמיד מקשיבים כדי להבין.
הם מקשיבים מבעד לפחד.
מבעד לאשמה.
מבעד לפצעים ישנים.
מבעד לכל סיפור של דחייה, ביקורת, נטישה, חשיפה או תחושת חוסר ערך, עמו לא התמודדו מעולם.
לכן, אתם יכולים לדבר בעדינות, והם ישמעו התקפה.
אתם יכולים להציב גבול, והם ישמעו דחייה.
אתם יכולים להיות שקטים, והם ישמעו עונש.
אתם יכולים לומר את האמת, והם ישמעו אכזריות.
אתם יכולים לדרוש כבוד בסיסי, ואיכשהו, הם ישמעו הוכחה לכך שאתם חושבים שהם האדם הנורא ביותר בעולם.
ולפתע, שוב אינכם מקיימים שיחה.
אתם ניצבים בתוך פצע שלא אתם יצרתם.
וזה מה שמתיש כל כך. אתם מנסים ללא הרף למצוא את המילים המושלמות, אבל המילים אף פעם לא היו הבעיה.
מערכת העצבים שלהם כבר החליטה שאתם מסוכנים.
הבושה שלהם כבר הפכה את הכנות שלכם לכתב אישום.
הפחד שלהם כבר שכתב את הגבול שלכם לכדי נטישה.
אז אתם מסבירים יותר.
מרככים יותר.
מוכיחים את הכוונות שלכם.
מסירים את הכעס.
אומרים זאת ברוגע גדול יותר.
אומרים זאת בחביבות רבה יותר.
אומרים זאת שוב.
ועדיין, הם לא שומעים אתכם.
הם שומעים את החלק בעצמם שאותו הם מסרבים לפגוש.
זה המקום שבו אתם חייבים לפסיק להאשים את עצמכם על כך שמישהו שמפיק תועלת מכך שהוא לא מבין אתכם כהלכה או מבין אתכם באופן שגוי.
כיוון שאנשים בוגרים רגשית יכולים לחוש אי נוחות מבלי להפוך אתכם אחראים לתחושתם.
הם יכולים לשמוע משוב מבלי להפוך לקורבנות.
הם מסוגלים לשבת עם גבול מבלי להפוך אותו לבגידה.
הם יכולים להקשיב למה שאמרתם מבלי לגרור אתכם אל תוך כל כאב שהם לא ריפאו מעולם.
אבל אנשים שלא נרפאו מכריחים אתכם לשלם על פצעים שלא אתם יצרתם. הם הופכים את הבהירות שלכם להתקפה, כיוון שהבלבול מגן עליהם.
הם הופכים את השקט שלכם לעונש, כיוון שהם רגילים לגישה בלתי מוגבלת.
הם הופכים את המרחק שלכם לאכזריות, משום שאחריות מרגישה כמו נטישה.
ולאחר זמן מה, אתם מבינים שהשיחה לא נועדה אף פעם כדי להבין אתכם.
היא נועדה למנוע מהם להרגיש חשופים.
אז לא, אתם לא אכזריים, משום שהם שמעו אכזריות בכנות שלכם.
אתם לא קרים, משום שהם שמעו נטישה בגבול שלכם.
אתם לא צריכים להפוך את האמת שלכם לרכה מספיק למען מישהו שמסרב להירפא.
אתם לא יכולים לגרום למישהו לשמוע אתכם בברור, כאשר הוא מקשיב עדיין מבעד לכל הדברים שעמם הוא מסרב להתמודד.
