מאת: סטיב ד׳לאנו גרסיה
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
להלן הצהרתי בפניכם, קוראיי ועוקביי:
כל שאני כותב נועד לשרת אנשים הזקוקים לקול. הדפים שלי הם גשר, לא מראה. העבודה שלי לא מבקשת מכם להסתכל עליי, היא מזמינה אתכם לראות את האנשים שעבורם אני כותב.
אנא, אל תחשבו שאני מבקש סימפתיה. אנא, אל תניחו שאני חווה כל קושי שאותו אני מתאר. אני נושא סיפורים כדי שלא יהיה עליכם לשאת אותם לבדכם.
מדוע אני כותב?
- כדי שכאב דומם יוכל להישמע ללא צעקות.
- כדי שמאבקיהם של אנשים – גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, מכל הסוגים והמינים – ייראו בכבוד.
- כדי שלאנשים ששותקים בגלל בושה, פחד, עוני, מחלה או צער, יהיו מילים, כאשר המילים שלהם כבדות מדי.
- כיוון שיש אמיתות שהלחישה קטנה למידותיהן.
- כיוון שיש משאות שהופכים קלים יותר כאשר נוקבים בשמם.
אני מדבר
- עבור האיש שלא מוצא מילים למה שקרה לו, אך עדיין מתעורר כל יום ומנסה שנית.
- עבור האישה שמחייכת בציבור ונשברת כשהיא לבדה, ותוהה אם מישהו רואה את מלוא מהותה.
- עבור הילד שגר בגוף בוגר, שלמד להיות אמיץ מוקדם מדי.
- עבור הפועל שעובד בשקט וחוזר הביתה לחדר שמכיל גאווה ודאגה כאחד.
- עבור השכן שנראה בסדר מבחוץ ונושא סערות מבפנים.
- עבור האדם שאין לו את הפריבילגיה להתפרק, שמשתוקק שההבנה תחבק אותו.
אלה לא אנשים דמיוניים. הם גרים בשכנות. הם יושבים לידנו. אולי אלה אתם. אולי מישהו שאתם אוהבים.
מה המילים שלי מנסות לעשות?
- להביע רגשות בשפה פשוטה וכנה.
- להעניק נחמה שלא מלווה ברחמים.
- לנקוב באמת מבלי להפוך את הכאב לסנסציה.
- להחזיק במרחב הן עבור הכאב והן עבור התקווה.
- להזכיר לכואבים שאת השבירות שלהם ניתן לתקן.
- להזכיר לאלה שלא נפגעו להקשיב לפני שהם שופטים.
המילים שלי נועדו להיות מעקה במסדרון חשוך, לא זרקור על חיי.
המילים שלי הן לא…
- יומן המתאר את הסבל שלי.
- קריאה המבקשת הצלה, תשומת לב או מחיאות כפיים.
- מופע המציג עצב.
- רכילות על חייו הפרטיים של אדם כלשהו.
אנא, קראו את עבודתי כעדות, לא כפסק דין. אנא, התייחסו אליה כאל מקום מפלט, לא כאל מופע ראווה.
אם אתם מוצאים את עצמכם בכתיבה שלי
- אתם לא לבד.
- אתם לא ״יותר מדי״.
- אתם לא חלשים משום שאתם מרגישים את מה שאתם מרגישים.
- אתם לא מאחרים לחולל ריפוי.
קחו את מה שאתם צריכים. השאירו את מה שלא. שתפו זאת עם מישהו שצריך מקום רך לנחות בו.
אם אינכם מוצאים את עצמכם בכתיבה שלי
- תודה שקראתם בכל זאת.
- תנו למילים האלה לפתח את האמפתיה שלכם.
- זכרו שקרבות שקטים מתנהלים לעין כל.
- שאלו את עצמכם ״מה איני יודע?״ לפני שאתם מחליטים מה אתם חושבים.
חמלה אינה הסכמה, היא תשומת לב. לפעמים הדבר האדיב ביותר שאנו יכולים לעשות הוא להקשיב, להאמין ולהישאר.
אני מבטיח לכם…
- לכתוב בזהירות ובהתחשבות.
- לכבד את הפרטיות של אלה שסיפוריהם מהדהדים על פני הדפים שלי.
- לבחור באמת על פני הדרמה, בבהירות על פני הרעש, בכבוד על פני הקליקים.
- לא להשתמש בכאב כאילו היה קישוט.
- להשאיר את לבי פתוח לתיקון ואת מלאכתי פתוחה לצמיחה.
אני שליח. אני עששית. אני מנסה לשאת אור במקום שבו הנתיב מתעקל.
לכואבים
אתם לא בעיה שיש לפתור. אתם אדם שצריך להיראות. הסיפור שלכם לא נגמר. יש מקום לכעס שלכם, לצער שלכם, לתשישות שלכם, לתקווה העיקשת שלכם. שבו אם אתם צריכים. בכו אם אתם חייבים. נשמו כשאתם יכולים. הניחו ללבכם לנוח על גבי המילים הללו עד אשר המילים שלכם יחזרו אליכם.
לצועדים לצד הכואבים
הנוכחות שלכם חשובה יותר מהחכמה המושלמת שלכם. אתם לא צריכים את המשפט הנכון, אתם צריכים כיסא יציב וכוס חמה. שאלו ״איך אוכל להפוך את היום הזה לעדין יותר?״ והתכוונו לכך. למדו לזהות אומץ שקט. חגגו אותו. הגנו עליו.
תזכורת עדינה
כשאתם קוראים משהו כבד בעבודה שלי, אל תמהרו להחליט שזה הנטל האישי שלי. סמכו עליי כשאני אומר: אני כותב עבור אלה שביקשו ממני – לפעמים במילים, לפעמים במבט – לעזור להם לומר את מה שלא יכלו לומר בעצמם. אני כותב עבור אלה שלא יכולים לפרסם את כאבם, שלא יכולים לסכן את עבודתם, את ביטחונם, את משפחתם או את שלוות נפשם. אני כותב עבור אלה שלוחשים בחצות, ״בבקשה, הלוואי שמישהו יבין״.
לסיום
אנא, אל תחשבו שאני הוא שנע מבעד לכל צל שאני מתאר. אל תחשבו שאלה הקושי, העצב או הטראומה שלי בכל עמוד. במקום זאת, ראו את האנשים שעומדים מאחורי השורות הללו – הגברים והנשים שנושאים יותר ממה שרובנו ידעו אי פעם. תנו למילים הללו להיות הקול שלהם. תנו להן להיות גשר שבין שתיקה להבנה.
תודה שקראתם בלב פתוח. תודה שהחזקתם במרחב. תודה שאפשרתם לכתיבה שלי לעשות את הדבר שלמענו נולדה – לעזור.