מאת: סמדר ברגמן ©
לאחרונה אני לומדת מושגים חדשים. אחד מהם הוא ה״אייבליזם המופנם״. קראתי שהמשמעות שלו היא מצב שבו אדם בעל שונות נוירולוגית (או אחרת) מאמץ את המסרים השליליים של החברה כלפי השונות שלו ומתחיל לראות את עצמו כפחות ראוי, פחות מסוגל או כמי שצריך לתקן את עצמו כדי להיות מקובל. אפשר לומר שדי הזדהיתי. כי עבור אנשים בעלי שונות–נוירולוגית, המושג אייבליזם מופנם (Internalized Ableism) הוא לא סתם עוד מושג תיאורטי, הוא מלחמה מתמשכת, שקטה ומתישה שהם מנהלים כל יום, כל היום. הוא מתרחש ברגע שבו אתם לוקחים את חוסר הסבלנות, את חוסר ההבנה ואת הציפיות הנוקשות של העולם שבחוץ, ומסובבים אותם פנימה, כלפי עצמכם. הוא הקול שלוחש לכם שכל קושי שלכם הוא פגם אופי, שכל תשישות היא עצלנות, ושכל צורך במרחב או בקצב אחר הוא עדות לכך שמשהו בכם פגום.
התופעה הזו הופכת אתכם לסוהרים של עצמכם. היא גורמת לכם להשקיע משאבים עצומים בניסיון להסתיר, להתאים ולשנות את החיווט הטבעי שלכם, רק כדי לגלות שהמחיר של המשחק הזה הוא מחיקה עצמית.
הגיע הזמן לעצור ולהביט במציאות כפי שהיא. המאמץ שאתם משקיעים יום–יום כדי להתקיים, ליצור ולתקשר בעולם שלא עוצב עבורכם, אינו עדות לחולשה, ההפך הוא הנכון, הוא עדות לעוצמה אדירה. התשישות שאתם חווים אינה כישלון – היא התגובה הטבעית והבריאה של מערכת שנאלצת לפעול בתנאים שלא מתאימים לה.
השחרור האמיתי מאייבליזם מופנם לא מתחיל בניסיון לתקן את עצמכם, להשתפר ללא הרף או ללמוד כיצד להחזיק מעמד טוב יותר בתוך מסגרות שלא תמיד נבנו עבורכם. הוא מתחיל ברגע העמוק והמהותי שבו אתם מפסיקים לראות את עצמכם כבעיה שיש לפתור, ומסרבים להפוך את עצם קיומכם לכתב אישום מתמשך. המוח שלכם לא סובל מתקלה טכנית, מפגם או מסטייה מן הנורמה, הוא דרך קיום שלמה, לגיטימית, בעלת ערך וראויה לכבוד.
הצעד המשחרר ביותר הוא להפסיק למדוד את עצמכם לפי אמות מידה שלא משקפות את מי שאתם באמת. אתם לא צריכים להתנצל על הדרך שבה אתם חושבים, מרגישים, מתקשרים או חווים את העולם. אתם לא צריכים להצדיק את הצרכים שלכם או להסתיר את החלקים בכם שאחרים מתקשים להבין.
השחרור העמוק ביותר יגיע כאשר תתנו לעצמכם רשות להיות נוכחים בעולם בדיוק כפי שאתם, ללא בושה וללא הצטדקות, ותתבעו לעצמכם ומהסובבים אתכם את הזכות לחיות חיים של כבוד, שייכות וקבלה מלאה.
