מאת: Mutual Reception Astrology

תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©

לפני שמגדלים ניקבו את השמים ורשתות תפרו את היבשות יחד, הפלנטה הייתה ידועה כ״זו–אשר–נושמת״.

המפות הישנות ביותר לא שרטטו גבולות. הן סימנו מקומות שבהם הפלנטה שאפה ונשפה את עצמה. היכן שזרם החיים שכן קרוב לפני השטח, בעלי החיים נעו בספירלות מוזרות ויערות גדלו כה צפופים שהאור הגיע שונה.

המקומות האלה נקראו בארות.

הן לא היו עשויות מים. הן היו סמליות. הן היו צמתים אנטומיים בגוף אינטליגנציה–חיה כה עצום, שחשבו שטעות שהוא אדמה.

קסם לא ירד מן השמים, הוא שצף כלפי מעלה מהליבה שלה. ובמשך זמן ממושך, בני האדם ידעו זאת כיוון שהם היו היא, והיא הייתה הם, והקרום שבין הגוף והעולם לא התקשה עדיין לאשליות של נפרדות.

אז הגיע השִׁכְחָה.

היא לא הגיעה באלימות. היא הצטברה. זיהוי שגוי איטי, עומקו כעומק דורות, עד אשר המינים שפעם נעו כחלק מהגוף שלה החלו להביט בה ולראותה כמשאב ותו לא. פני שטח ותו לא. רק החומר הגולמי של סוג אחר של שאפתנות.

כוח חדש קם. הוא מצא את הבארות והבין אותן באופן חלקי, הבין שהן צמתים של מחזור דם, שאת הזרם ניתן לכוון מחדש. מה שהוא לא הבין, כיוון שלא יכול היה להבין, היה שהזרם לא נפרד מהישויות שביקשו לרתום אותו. אינכם יכולים להיות בעלים על מי שאתם.

מבנים קמו על פני הבארות למרות הכל. מקומות מפלט מתכתיים. מקדשי חליצה. מהנדסים החליפו מסטיקנים, לא משום שהמסטיקנים שגו, אלא משום שאת המיסתורין לא ניתן להמיר לכסף, ודיוק כן.

אלגוריתמים החליפו תפילה. הבארות לא נהרסו, טבען לא הרשה הרס, אבל הן הוגבלו. הזרם הפלנטרי אולץ לזרום מבעד למוליכים צרים ונקצר.

העולם הפך קולני יותר. בוהק יותר. מהיר יותר.

משהו מלמטה החל להילחץ.

יערות איבדו את חיוניותם לפני שהם איבדו את עלוותם. אוקיינוסים הרגישו כבדים לפני שהפכו עוינים. ואנשים, אנשים רגילים שחיו ימים רגילים, החלו להתעורר לפני השחר בתחושה שלא יכלו לנקוב בשמה.

לחץ מתחת לעצם החזה. חלום על שורשים עטופים בתיל. פעימה נמוכה מתחת למדרכה שזמזמה בתדר שנמצא ממש מתחת לשמיעה, שלא ניתן לשכוח אותו לאחר שהורגש.

ילדה הניחה את כף ידה הפתוחה כנגד מדרכה סדוקה ביום שלישי שגרתי והחלה לבכות מבלי לדעת מדוע. היא לא הייתה עצובה. היא נזכרה.

הפלנטה לא גססה. היא הייתה כבולה. והכבלים לא היו רק בבארות המוגבלות ובאדמה התשושה. הם היו כאן, בבית החזה, בנשימה שהוחזקה זמן רב מדי, בשכחה הנלמדת של מהו באמת גוף והיכן הוא מסתיים. הוא לא מסתיים.

הקריאה שנעה מבעד ללבבות בני האדם לאחר מכן לא הכילה אות שידור. אף מנהיג לא הכריז עליה. היא נעה מבעד לאבל, באמצעות התשישות, באמצעות איכות מסוימת של תשומת לב שמגיעה כאשר משהו מהותי נעקר משורשיו והאורגניזם יודע זאת גם כאשר המיינד לא יודע.

אנשים החלו להתקבץ סביב הבארות החתומים.

הם לא הגיעו כדי להשתלט. הם הגיעו כיוון שמשהו בגוף זכר לפני שהמיינד הצליח להשיגו. הם יצרו מעגלים לא על פי הנחיה אלא מתוך אינסטינקט, הגאומטריה הישנה ביותר. הם הניחו ידיים חשופות על האדמה והאבנים. הנשימה הפכה איטית ללא מאמץ. פעימות לב מצאו משהו עמוק יותר מאשר פחד להסתנכרן עמו.

בעלות התפוגגה. לא כאידיאולוגיה. כהתנסות.

הקרום הפך דק. ההבחנה בין היד והדבר עליו נחה היד הפכה, באופן מטפורי אך ממשי, לא ברורה.

כאשר מספיק גופים הקיפו את הבאר מבלי לנסות לתבוע אותה לעצמם, ההגבלה התרופפה. הפלנטה הרגישה את עצמה משתקפת בבשר מודע וההכרה נעה בשני הכיוונים בו זמנית. זה היה מחיר השכחה. לא  גישה לכוח. ידע מהותנו.

הזרם שינה כיוון.

האור עלה משורשי היסודות שנוצקו כדי להכיל אותו. מבנים שנבנו כדי לשאוב התערערו, לא בשל מתקפה, אלא משום שהמקור זכר שהוא ריבון. נסיגה, לא כיבוש. הנקביות לא מוכנעת על ידי כוח. היא פשוט מפסיקה להסכים לצמצומה. צבאות לא הובסו. דגלים לא נשרפו.

הפלנטה נשפה.

הבארות הוארו על פני מדבריות ומישורים צחיחים, מתחת לערים ולרכסי הרים, מתחת למדרכות סדוקות שם בכתה ילדה ביום שלישי והרגישה בחוט הראשון של האמת נמתח ומשתחרר. אלה שעמדו במעגל הרגישו בחום שלא חרך. הכוח לא הזדקק לחולשת האחר.

השולטים האמינו שהפלנטה היא סוללה.

הם גילו שהיא עשויה מאותם חומרים מהם הם עשויים.

כאשר היא נעה שוב מבעד לנהר, לשורש ובנשימה של כל מי שהיה מוכן לעצור ולחוש בה, האנושות לא התחברה מחדש למשהו שאיבדה.

היא הכירה במשהו שמעולם לא נעדר. הפצע החל להיסגר לא מן החוץ, אלא מבפנים, מתוך הזיהוי השגוי שלו עצמו.

לא היה עוד צורך לגנוב כוח.

היה צורך להיזכר בו.

אנו הבארות.

תמיד היינו.