מאת: מאט ליקאטה
מאנגלית: סמדר ברגמן
בעודנו חיים את המחצית השניה של החיים, תכופות, קול חדש מופיע, זורם מתוך הערגה, האבל, הכעס והאכזבה שלנו. דמות עמוק מתוך הנשמה.
כדי לשמוע ולהגיב לקריאה הזאת, עלינו להאט ולהקשיב מבעד לצעיף, מבעד לרעש ולדחיסות הקולקטיב, ולמטריצות של הטראומה והטראנס הבין–דוריים.
דרוש אומץ להקשיב לנשמה ולקחת אותה ברצינות. לטפח מסירות אמיתית למסרים שהיא שולחת אלינו. אנו נקראים אל מקום זה של מסירות באמצעות החלומות, הלימוד והיישום שלנו, ובאמצעות תפילה, טקס, ריקוד, אמנות, יצירתיות ועל ידי היותנו הורה, מורה, מאהב וידיד.
לעתים מדובר במסע בודד למדי, ודומה שאין אף אחד שיכול באמת להבין אותנו. אנו מחפשים אחר חברים אף על פי שהם לא נמצאים שם. אבל ״החבר״ קרוב, גם אם איננו יכולים לראותו.
ההכלה והטיפול ב״לבד״ הזה, והצער המתלווה אליו, מצויים בלב התהליך הארכיטיפי של המוות והלידה מחדש, והאמת שכל ריפוי מדבר על קשרים במהותו.
לא יכולה להיות אחדות או איחוד מבלי שקיימת תחילה חוויה של נפרדות. אחרת, לא תהיה לאחדות כל משמעות. הן מופיעות יחדיו, במקום בו האחדות זורעת את הזרעים לנפרדות מעודנת יותר, ואז לאחדות מעודנת יותר וכן הלאה.
נפרדות ומגוון קדושים ממש כמו אחדות ואיחוד; הם נביעות אלוהיות תקפות במידה שווה.
אין קץ לעומק הלב האנושי. איננו נדחקים למן מצב נשגב בן קיימא שבו אנו ערים ״באופן קבוע״, לאחר שהרחקנו לכת אל מעבר למציאות שהאלוהי ישמוט את הקרקע מתחת לרגלינו, כדי לקרב אותנו אף יותר, ולגלות עוד ממהותו.
בסופו של יום, דומה שלאהבה אין עניין בפנטזיות שלנו על נשגבות קבועה.
גם כאשר דומה שאנו משתוקקים להתעלות מעל לרגישויות המגולמות, לפציעה הרגשית ולטראומה משפחתית שלנו, בנתיב האלכימי אלה הם החומרים העיקריים, החומרים הדרושים, רוויים ברוח, ובשערים אל עומקי הנשמה.
