מאת: מאט ליקאטה

תרגום: סמדר ברגמן

לפעמים, הפעולה החכמה, המיומנת והנשמתית ביותר היא לכונן גבול ביחס לאדם אחר. לקום ולהכריז מה אנו צריכים ולמה אנו ראויים. לנוע בדרך עוצמתית ומהירה כדי להגן על שלמותנו. לעמוד על זכות האוטונומיה שלנו. להשיב לנרקיסיזם, להתעללות, להתכווננות שגויה ולהזנחה בתגובה עזה וכוללנית.

הדבר נכון לא רק לגבי אחרים ״חיצוניים״, אלא גם לערב רב של אחרים ״פנימיים״, בעת שהם צצים כקולות, כדמויות וכדימויים של הנוף הפנימי. כאשר אנו מתעוררים בבוקר, משוטטים בשעות היום, במצבים סיפיים ועל סף השינה והחלימה… אנו יכולים להבחין בנוכחות שלהם, מגיעים בשקט ברגע אחד וכסופת אש ברגע הבא.

״משהו שגוי בך. נכשלת שוב. חיית חיים מוטעים. אינך ראוי לרחמים, לחסד. אתה מעבר לגאולה. אתה לא אהוב ולא רצוי. אתה לא שייך לכאן״. התמונות וקולות העבר, נביעות צל של דמויות סמכות, תרבויות ושושלת של טראומה וטראנס בין–דוריים. קולות של ממלכה ששכחה את הקדוש, את הרגיש, את החריג ואת הייחודיות הגועשת של לב אנושי אחד.

אבל בעוד רגע, כאשר התפיסה מתנקה וניתן מבט חטוף מעבר לצעיף, ניתן לראות שהמבקרים באו לא כדי לפגוע, אלא כדי לחשוף. אבל גם בהם יש לפגוש באמצעות גבולות של ראייה בהירה. לא לקבל את מה שהם אומרים פשוטו כמשמעו, אלא להיכנס למערכת יחסים, לדיאלוג ולמצוא את הדרך אל האמת האמיתית ביותר. לא לקבל את המסקנות שלהם, את מנהרות המציאות המוצעות שלהם ואת העדשות הנפשיות באמצעותן הם למדו לראות ולארגן. אלא לצעוד אל תוך מהותכם. לחיות בתוך ומתוך הדבר שאתם יכולים להעניק לעולם תשוש.

לקחת סיכון ולספר סיפור חדש, לחלום חלום חדש ולטוות בגד חדש. ולאפשר לטווה הגדולה עצמה להעניק לכם גוון וכיוונון… לנשום, לחוש ולהקשיב בעת שחזון חדש נחשף.