מאת: מאט ליקאטה
תרגום: סמדר ברגמן
אפילו אם העניין העיקרי שלנו הוא טרנספורמציה רוחנית, איננו יכולים להפריד ממנה את הטראומה הבלתי פתורה שלנו, את פציעות ההתקשרות ואת הפציעה הנרקיסיסטית שאולי חווינו. אין קו ברור שמפריד בין הדברים הללו. הם משולבים בגוף ובשכל וארוגים אל התאים של מערכת העצבים והלב שלנו. אין שם משהו שמכונה ״רוחניות״ ואז משהו שמכונה ריפוי פסיכולוגי ורגשי.
אני בטוח שרבים מכם שמעו את האמרה שאומרת משהו כזה: ״אנו לא בני אנוש שחווים התנסות רוחנית, אלא ישויות רוחניות שחוות התנסות אנושית״. ונכון, זה נשמע חכם. אבל מנקודת מבט אלכימית, או מנקודת מבט של שדות השלמות, היא דואליסטית למדי.
גישה אלכימית יותר תהיה הכלה בו–זמנית של שתי ההצהרות הללו ושל האנרגיות המנוגדות שהן מגלמות, הכלת המתח של שני הניגודים הללו ועל ידי דיאלוג ומערכת יחסים ביניהם, לאפשר היווצרות של דבר שלישי, חדש, הכולל את האמת של שניהם.
איחוד הרוח והחומר, הסולרי והלונרי, האחדות והריבוי, הזרמים המתעלים והיורדים – כל אחד קדוש במידה שווה כהוויית הרוח בעולם הזמן והמרחב. כל אחד חץ קדוש ונכון באשפת החיצים שלה.
אם נתייחס רק לחלק אחד שלנו שהוא רוח טהורה או מודעות טהורה, מה שיקרה, באופן בלתי נמנע, הוא שהיבטים של האנושיות המגולמת שלנו, חלקי הנשמה, וחלקי הנפש והגוף האבודים יוטמנו בצל. משם, הם יצבעו את התפיסה שלנו, יושלכו על אחרים, יגולמו בשדה היחסי, ויתהוו בגוף במגוון תסמינים לא רצויים.
נכון, ההתמקדות ברוח יכולה לגרום לנו להרגיש נקיים יותר ויותר, כאילו התעלינו מעל לבלגן הכולל ואנו נמצאים במצב לא נגיש ולא פגיע. אנו יכולים להשתמש בתרגול מודעות רגע ההווה כדי להתקרב לעצמנו ולפצעים הבלתי פתורים שלנו, או אנו יכולים להשתמש באותם תרגולים ואמונות כדי להתנתק ולהתפצל מהפגיעות הכוללת, התחושות הלא–מורגשות והחומרים הפסיכולוגים הלא מעובדים שלנו – הכול בשם ״הימצאות ברגע ההווה״.
כיוון שעדשות התפיסה הללו אינן מודעות, זאת אומרת, הן פועלות מחוץ לידיעה המודעת שלנו, איננו מסוגלים לראות כיצד הן משפיעות עלינו. במקום זאת, אנו רק מניחים שאנו תופסים את המציאות ״באופן ישיר״, ״כפי שהיא״, בצורה טהורה ונקיה כלשהי. אנו נשארים ברגע ההווה, אבל רגע ההווה רוגש באבות קדומים וברוחות החיים שלא חיינו, במציאות של רשת זכרונות, ובכל הטראומה הלא–מעובדת ופציעות ההתקשרות שלנו.
אנו נשארים תקועים במטריקס הטראומה והטראנס הבין–דוריים, אבל איננו מודעים לכך.
אם לא נכלול בחקירתנו את מכלול הווייתנו – את הצל, את המקומות הכואבים והפצועים, את הבגידות, את האבל הלא מורגש, את הזעם המוכחש ואת מערכת היחסים עם יתומי הנפש והגוף – לא נהיה מסוגלים לחיות כאן באופן מלא, בדרך שמודרכת על ידי חכמה וחמלה.
אם לא נטפל בפצעים הסובבים את האהבה, תמיד תתרחש בתוכנו התפוררות, שתתגשם כפיצול דיסוציאטיבי מהטבע האמיתי שלנו. ולא נהיה מסוגלים להתחבר לתכונות הטבע הזה – שמחה, חיות, פתיחות וחום, היכולת לשחק, לברוא ולהיות כאן באופן מלא, בדרך שהיא משמעותית ומועילה באופן עמוק, לעצמנו ולאחרים.
