שתי עדשות שונות על תפיסה עמוקה
מאת: דיאן קת׳רין
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
יש דיון הולך ומתפתח ברשת על נקודות הדמיון שבין אנשים שנמצאים על הרצף האוטיסטי ובין אלה שמזהים את עצמם כאמפתים.
שתי הקבוצות מתוארות לעתים קרובות כרגישות מאוד לסביבה שלהן, כבעלות יכולת קליטה עמוקה של רגשות של אחרים וככאלה שנוטות לחוש מוצפות במצבים חברתיים.
מאמרים שמתארים תפיסה אוטיסטית, כגון הבחנה בחוסר עקביות מזערי, ברטטים רגשיים או בסימנים חברתיים לא מדוברים, יכולים להישמע דומים להפליא לתיאורים שמסבירים את תחושות האמפתים.
אף על פי כן, למרות שהחפיפה בולטת, המנגנונים המהותיים שונים למדי.
הבנת הדמיון והשונות הללו לא רק תעזור להימנע מתפיסות מוטעות, אבל גם תדגיש כיצד הן שונות נוירולוגית והן רגישות אמפתית יכולות להיות דרכים מדהימות לחוות את העולם.
בואו נבחן אפוא היכן תכונות האמפתים יכולות לחפוף את אלה של אנשים שנמצאים על הרצף האוטיסטי.
1. ליבת התפיסה: נוירולוגית כנגד תהודה רגשית
נאמר שהמוח האוטיסטי מעבד מידע חושי וחברתי באופן שונה, תכופות עם תשומת לב מודגשת לפרטים, לדפוסים ולחוסר התאמה. מה שאחרים מסננים החוצה כרעשי רקע, מוח של אדם אוטיסטי סופג פנימה כמידע חשוב במידה שווה. הבזק של מתח בפנים, זמזום מגוף תאורה, שולחן שאורגן באופן שונה מעט, הכול נקלט כיוון שמערכת הפילטרים שלהם מתפקדת באופן שונה.
מצד שני, תפיסה של אמפת יכולה להיחשב כרגשנית במקום נוירולוגית. אמפתים מרגישים רגשות של אנשים אחרים כאילו היו שלהם, תכופות עד לנקודה של הידבקות רגשית. במקום להבחין בדפוס של חוסר עקביות בטון או בהתנהגות באמצעות פרטים לוגיים, האמפתים נוטים לספוג את האנרגיה הרגשית של המרחב באופן אינסטינקטיבי. הם מרגישים מתי מישהו עצוב, כועס או חרד, לפעמים לפני שנאמרות כלל מילים.
היכן שאדם אוטיסטי עשוי לראות שאמירת ״אני בסדר״ של מישהו לא תואמת לשפת הגוף שלו, האמפת עשוי להרגיש בעצבות או במתח שקורנים מאותו אדם. שניהם יבחינו בחוסר ההתאמה, אבל אחד עושה זאת באמצעות זיהוי דפוס קוגניטיבי, והאחר באמצעות תהודה רגשית.
2. היפר–מודעות או גירוי יתר
הן אנשים על הרצף האוטיסטי והן אמפתים חווים את העולם מתוך מודעות מוגברת, ושניהם יכולים לחוש מוצפים בשל כך.
עבור המוח האוטיסטי, גירוי היתר נובע תכופות מעומס יתר חושי. זמזום מכשירי החשמל, אורות הפלורסנט, השיחות הרבות והציפיות החברתיות הבלתי צפויות יכולים כולם לתקוף את החושים בו–זמנית. לא הטון הרגשי הוא שמכביד ושמציף בהכרח, אלא כמות הקלט החושי ללא פילטר אפקטיבי שיכול לנהל אותה.
לעומת זאת, האמפתים הופכים מוצפים בשל עומס יתר רגשי. מרחבים מלאי אדם או סביבה מתוחה עלולים להרגיש מחניקים, כיוון שהם סופגים לא רק מידע חושי אלא גם אנרגיה רגשית. אמפתים בבית חולים, למשל, עלולים להרגיש חרדים או מרוקנים לא בשל הקולות או האורות, אלא בשל הכאב הרגשי הקולקטיבי שסביבם.
שתי ההתנסויות עלולות להוביל לתשישות, להתכנסות ולצורך להתבודד. ההבדל טמון במה שגורם להצפה, חושי לעומת רגשי, אף על פי שאלה יכולים גם להתקיים יחד.
3. היכולת ״לקרוא״ אנשים: התבוננות אנליטית לעומת אינטואיציה רגשית
אוטיסטים מבחינים כאשר הטון של האנשים לא תואם למילים שלהם, כאשר הפעולות שלהם מנוגדות לערכים מוצהרים, או כאשר יחסי הכוחות החברתיים משתנים. היכולות הללו נובעות מזיהוי דפוסים ומדחף חזק לעקביות הגיונית. אוטיסטים רבים מודעים באופן חד לאי–סדירות, כאשר מישהו אומר דבר אחד אבל מתנהג בדרך אחרת, כיוון שהמוח שלהם מחפש באופן טבעי אחר דברים צפויים וסדר.
אמפתים מבחינים גם הם בחוסר העקביות הזה, אבל באמצעות תהליך שונה. במקום לנתח נקודות מידע, הם ״מרגישים״ את האמת הרגשית שמתחת למילים. אם מישהו אומר שהוא מאושר, אבל מקרין עצבות, האמפתים לא עוקבים במודע אחר גון הקול או קשר העין; הם פשוט מרגישים בכבדות שאינה שלהם.
שניהם יכולים להיות קשובים באופן מדהים לאותנטיות, אבל האחד קולט זאת באופן קוגניטיבי וחושי, בשעה שהאחר קולט זאת באופן רגשי ואנרגטי.
4. אותנטיות ומיסוך (Masking)1
חפיפה מרתקת נוספת היא הדגש המשותף על אותנטיות והמאבק המשותף עם מיסוך.
באוטיזם, מיסוך מתייחס למאמץ המודע או הלא מודע לחקות התנהגויות חברתיות כדי להשתלב, לשמר קשר עין, להתאים את גוון הקול, לשקף הבעות או לדכא ״סטימינג״2. תכופות, התוצאה היא תשישות עמוקה, כיוון שדרושים ניטור–עצמי קבוע ודיכוי דחפים טבעיים.
אמפתים ״ממסכים״ גם, אף על פי שמסיבות שונות. הם יכולים להסתיר את הרגישות שלהם כדי להגן על עצמם מהצפה רגשית או מתיוג שהם ״רגישים מדי״. הם יכולים לבטל את האינטואיציה שלהם או לשתוק כאשר הם סופגים כאב של אחר, בשל פחד משיפוט או חוסר אמון.
שניהם מבינים את משמעות הסתרת העצמי האותנטי כדי לשרוד במרחבים חברתיים ולא תמיד משאירים מקום למצבי ההוויה הטבעיים שלהם. ושניהם מזהים בדרך כלל מתי מישהו אחר נוהג כך גם הוא, ברגע של זיהוי הדדי מעודן ושקט.
5. מודעות חברתית ויחסי הכוחות
אוטיסטים מבחינים תכופות בקצב האינטראקציות, כגון מי מפריע, מי משועמם או מי שולט. הדבר נובע מהתכווננות טבעית למערכות חברתיות במקום לזרמים רגשיים תת–קרקעיים. זו צורה של ניתוח דפוס חברתי.
אמפתים, מצד שני, יכולים לחוש בחוסר איזון רגשי ביחסי הכוחות. הם מרגישים את חוסר הנוחות או חוסר הביטחון של האדם השקט יותר ואת האנרגיה הדומיננטית של האדם הקולני יותר. היכן שהאדם האוטיסטי יראה חוסר שוויון בתקשורת, האמפת יכול במקום זאת לחוש בחוסר צדק או במתח.
פעם נוספת, ההבדל טמון בדפוסים קוגניטיביים בניגוד לתהודה רגשית, אבל התובנות שנובעות מכך יכולות להיראות דומות ביותר.
6. שפה, שתיקה ומה שלא נאמר
אוטיסטים ידועים כאנשים שקולטים דפוסים לשוניים, מיקרו–הבעות3 ואת המשקל של מה שלא נאמר. הם יכולים להבחין בסתירות בבחירת המילים, בעצירות קלות בשטף הדיבור או בשינוי בשפת הגוף שאחרים מפספסים. עבורם, ההבחנות האלה הן מידע שיש לפצח לטובת בהירות ויכולת לצפות את ההמשך.
גם אמפתים חשים במה שלא נאמר, אבל יותר כתחושה מאשר כהתבוננות. לדוגמה, שתיקה כואבת מרגישה כבדה ונותרת באוויר. יכול להיות שהם לא יהיו מסוגלים לתאר בדיוק במה הבחינו, אבל הם יודעים מתי משהו אינו כשורה.
שניהם רגישים ביותר להשאה; ההבדל טמון באופן שבו מעובד הסאבטקסט4: אינטלקטואלית או רגשית.
7. תשישות רגשית והתאוששות
דמיון נוסף, ואולי החד ביותר, הוא הצורך להתאושש לאחר אינטראקציה חברתית. הן אוטיסטים והן אמפתים יכולים להיראות רגועים ושקולים חיצונית, שעה שהם מעבדים באופן פנימי כמות עצומה של מידע.
עבור אוטיסטים, הדבר נובע מניהול עומס יתר חושי, פענוח מידע חברתי ושמירה על שלוות נפש באינטראקציות בלתי צפויות. לאחר מכן, הם יכולים להזדקק לשעות או לימים של בדידות כדי לשקם את מערכת העצבים שלהם.
עבור אמפתים, ההתאוששות משמעותה ניקוי אנרגיה רגשית, להתיר את תסבוכת התחושות האישיות שלהם מהתחושות שקלטו מאחרים. ייתכן וגם הם יצטרכו להתבודד, לשהות בטבע או לעסוק בפעילות יצירתית כדי להשיב לעצמם את האיזון ולשקם את מערכת העצבים שלהם.
שתי החוויות משקפות רגישות עצומה לסביבה חברתית, אף על פי שדרך הסינון היא שונה.
8. אי–הבנות משותפות
כיוון ששתי הקבוצות מבחינות בדברים שאחרים מפספסים, תכופות לא מבינים אותן כהלכה. אוטיסטים עלולים להיות מתויגים כ״דרמטיים״ או כ״מוזרים״, שעה שאמפתים מכונים לעתים קרובות ״רגישים מדי״ או ״רגשניים יתר על המידה״. בשני המקרים, החברה נוטה לבטל תפיסה מוגברת במקום להעריך אותה.
אולם דרכי ההוויה הללו יכולות להיות חוזקות מדהימות. אוטיסטים מביאים כנות עמוקה, תשומת לב לפרטים ויכולת לקלוט אמיתות מבניות שאחרים מפספסים. אמפתים מביאים חמלה, הבנה רגשית ואת היכולת לקשרים עמוקים. שניהם רואים או מרגישים את מה שמסתתר מתחת לפני השטח.
9. כאשר שני המצבים חופפים
ראוי לשים לב שלהיות אוטיסט או להיות אמפת הוא לא מצב שסותר או שמבטל זה את זה. יש אוטיסטים שמתארים את עצמם כאמפתיים באופן עמוק, אף על פי שהאמפתיה שלהם יכולה להתממש באופן שונה, באמצעות אמפתיה קוגניטיבית (להבין כיצד מישהו מרגיש), במקום אמפתיה רגשית (להרגיש זאת בעצמם).
אחרים מרגישים הן מודעות חושית עוצמתית והן מודעות רגשית עוצמתית, משלבים את התכונות שדומות לשני הפרופילים.
חפיפה זו יכולה להפוך את ההתנסויות החברתיות לאינטנסיביות אף יותר, השילוב של התכווננות לוגית ורגשית יכול להרגיש כחיים ללא פילטרים בכל כיוון.
10. נתיבים שונים, אנושיות משותפת
אף על פי שהאמפת והאוטיסט יכולים לתאר התנסויות דומות, להבחין באנרגיה שלא נאמרה, להזדקק לזמן התאוששות ולהעריך אותנטיות, השורשים של ההתנסויות הללו ברורים. אוטיזם נובע מסוג נוירולוגי שמעבד מידע בדרך מפורטת וברורה. הרגישות של האמפת נובעת מתהודה רגשית עמוקה עם רגשות של אחרים.
אולם, שניהם מראים לנו שלתפיסה האנושית יש טווח עצום ממדים. אנשים מסוימים מנווטים בעולם באמצעות פרטים אנליטיים, ואחרים באמצעות אינטואיציה רגשית, ויש אנשים שאצלם זה גם וגם.
האמפתים האוטיסטים
לאחר שלקחנו את כל שנאמר בחשבון, אל לנו להתעלם מהעובדה שאדם יכול להיות גם אמפת וגם אוטיסט.
אמפתים אוטיסטים יכולים לחוות רגישות גם לקלט חושי וגם לאנרגיה רגשית. לדוגמה, היכן שאדם נוירוטיפיקלי5 יכול רק להבחין באורות החזקים בסופרמרקט, אמפתים אוטיסטים ירגישו מוצפים בשל האור הפלורסנטי החזק ובשל האנרגיה הממהרת והלחוצה של הקהל שסביבם. זה לא פשוט ״קולני מדי״ או ״רגשני מדי״, זו מפולת של מידע חושי ורגשי שמגיע מכל הכיוונים בבת אחת, ללא פילטרים שרוב האנשים לוקחים כמובן מאליו.
כיוון שאוטיזם כולל תכופות קושי בסינון מידע חושי (צלילים, אורות, מרקמים, ריחות), וכיוון שהאמפתים קולטים מידע רגשי (מתח, עצב, התרגשות, מתח), השילוב יכול ליצור עולם שמרגיש ב״פול ווליום״ כל הזמן. מקומות רגילים, כגון משרדים, כיתות, אירועים חברתיים או אפילו מפגשים משפחתיים, יכולים להפוך במהירות רבה לעומס יתר. אמפתים אוטיסטים יכולים לקלוט כל אור מהבהב, כל שינוי בטון וכל זרם תת–קרקעי של רגש דומם בבת אחת. (עליי לציין גם שאתם יכולים להיות אמפתים ריאקטיביים ביותר, לקלוט במידה עוצמתית ריחות חזקים, אורות בהירים וכדומה, מבלי להיות בהכרח אוטיסטים).
וזה המקום שבו ״תחזוקה״ נכונה אינה בגדר אופציה, היא הכרחית. זמן שקט לבד לאחר אינטראקציות חברתיות אינו בגדר מותרות, אלא דרך הכרחית לאפשר למערכת העצבים ולשדה הרגשי להשתקם. רבים ימצאו מפלט בסביבה שקטה, בטבע, בעיסוק יצירתי או בהתבודדות במקומות בהם הקלט החושי והרגשי הוא מינימלי.
למרבה הצער, תכופות החברה לא מבינה נכון סוג זה של רגישות ומתייגת אותו כחולשה או כהגזמה, כאשר במציאות מדובר בתוצאה של חוויית העולם ברמת אינטנסיביות שרוב האנשים לא מסוגלים לדמיין.
לסיכום, להיות אמפתים ואוטיסטים גם יחד משמעותו לקלוט את העולם בפרטי פרטים עזים, כל צליל, כל רגש, כל שינוי עדין באנרגיה. נכון, זה עלול להציף ולהכביד, אבל להיות גם חוויה בלתי רגילה. עם הגבולות הראויים, הכלים המתאימים וההבנה הנכונה, רגישות עמוקה זו יכולה להשתנות ממקור של מצוקה לסוג משמעותי של מודעות ואמפתיה שמעשיר הן את האנשים הללו והן את הסובבים אותם.
אז הנה, אם תהיתם מה מאפיין אוטיסטים ומה מאפיין אמפתים, אני מקווה שהמאמר הזה נתן לכם קצת חומר למחשבה.
עד הפעם הבאה,
דיאן
1. מיסוך או מאסקינג (Masking – מלשון ״מסכה״) הוא תהליך שבו אדם על הרצף מדחיק או מסתיר את התכונות והדחפים הטבעיים שלו כדי להיטמע ולהיראות נוירוטיפיקלי בסביבה חברתית. מדובר במנגנון הישרדות שכרוך במאמץ מנטלי רב, ושכולל חיקוי שפת גוף, שימוש בביטויים מקובלים או הסתרת גרייה עצמית (סטימינג), במטרה להימנע משיפוטיות או מנידוי.
2. גרייה עצמית (או סטימינג) היא התנהגות חזרתית של הגוף או הקול, המשמשת אנשים (ובמיוחד בעלי שונות נוירולוגית) כדי לווסת את החושים, להרגיע עומס רגשי או להגביר ריכוז.
3. מיקרו–הבעות הן הבעות לא רצוניות שמופיעות על הפנים לשבריר שנייה בלבד. הן חושפות את הרגש האמיתי שאדם חווה לפני שהוא מספיק להסתיר אותו או להגיב למצב באופן מודע.
4. סאבטקסט הוא המשמעות הלא–מפורשת של דברים שנאמרים. זהו הרובד הסמוי שבו נמצאים הרגשות, הכוונות או המחשבות האמיתיות של הדובר, אשר לא נאמרים במילים מפורשות, אך עוברים דרך הטון, ההקשר או שפת הגוף.
5. נוירוטיפיקלי הוא אדם שתפקודו המוחי, העצבי והתפתחותו נחשבים למקובלים או לסטנדרטיים על פי אמות המידה של החברה. זהו מונח המשמש להבחנה בין הרוב באוכלוסייה לבין אנשים בעלי שונות נוירולוגית.