מאת: ג׳ף פוסטר
תרגום: סמדר ברגמן
עצבות: “סליחה, אני יודעת שאני לא אמורה להיות כאן. אסתלק בקרוב. אני יודעת שאני כתם על שלמותך…״
מודעות: ״לא. חכי. זה בסדר. מותר לך להיות כאן! הירגעי! הישארי קצת! הזמיני את חברייך!״
עצבות: ״את רוצה לומר שאני לא כתם על שלמותך?״
מודעות: ״כתם? שלמות? מאיפה הבאת את המילים הטיפשיות האלה? איך את יכולה להכתים אותי, או מישהו?״
עצבות: ״אבל הם אמרו לי שאני לא אמורה להיות כאן!״
מודעות: ״אה, הם פשוט מפחדים ממך, כיוון שהם לא מבינים שאת בלתי נפרדת ממני! הם מנסים להשיג משהו שמכונה הארה במשהו שמכונה העתיד. זה חמוד מאוד!״
עצבות: ״אבל אני לא מבינה. חשבתי שאת מעדיפה את אושר על פניי?״
מודעות: ״מעדיפה? מה זה מעדיפה?״
עצבות: ״אה… אני יודעת עד כמה אני שלילית, ו…״
מודעות: ״שלילית? מה זה?״
עצבות: ״את יודעת, חיובי ושלילי, אור וחושך, גן עדן וגיהנום, את ואני?״
מודעות: ״לא. אף פעם לא שמעתי על ההפרדות האלה. לעזאזל, אני בכלל לא יודעת עם מי אני מדברת עכשיו!״
עצבות: ״או סליחה. הרשי לי להציג את עצמי. אני עצבות…״
מודעות: ״עצבות. עצבות. מעניין. את יודעת, את פשוט קרובה כל כך שאני לא רואה את הגבולות שלך, ולכן קשה לי לכנות אותך בכלל בשם״.
עצבות: ״אה, כל הזמן הזה חשבתי שאני טעות. חשבתי שאני לא אמורה להיות כאן. אף פעם לא עצרתי אפילו כדי לבדוק איתך…״
מודעות: ״כן, אני יודעת, זה מוזר! כולם עושים זאת, משום מה. פחד, כעס, אפילו כאב, אני לא מבינה למה כולם מפחדים ממני. אף פעם לא ביקשתי מהם לעזוב. ואושר, שמחה, עונג גם כן – אף פעם לא ביקשתי מהם להישאר. כולם או שמנסים להישאר, או שמנסים לברוח ממני! זה מאוד מוזר״.
עצבות: ״אז כולם יכולים לבוא אליך וללכת ממך? זאת אומרת, את מרשה?״
מודעות: ״ובכן… זאת ועוד! אני לא באמת יכולה להרשות משהו, או להיפטר ממשהו. זה הכול פשוט אני. את מבינה? אפילו את…״
עצבות: ״את מתכוונת לומר… אני לא… אני לא מה שאני חושבת שאני…?״
מודעות: ״כמובן שלא, ילדתי היקרה! את עשויה ממני. אני רוקדת כמוך…״
עצבות: ״אני את? אה, אז… אז איך אוכל לקרוא לך… מודעות…״
״בדיוק. אין הפרדה. אין בעיה״.
״ואף פעם לא הייתה״.
״אני מצטערת שהמשכתי לברוח״.
״אני מצטערת שהרגשת שאת לא יכולה להישאר״.
״זו יכולה להיות תחילתה של ידידות מופלאה…״