מאת: ד״ר מיה האטני
מאנגלית: סמדר ברגמן
*** טריגר: התאבדות – יישמו קריאה זהירה ואחראית.
אנשים שואלים אותי לעתים קרובות אם כתבתי משהו על אֵבֶל שבא בעקבות אובדן הנגרם מהתאבדות – שהיא חוויה מורכבת ורבת פנים של אובדן טראומטי. אני תומכת באנשים שמעבדים אובדנים מסוג זה, וגם חוויתי אותו בעצמי.
אובדן טראומטי מתייחס לאובדן של מישהו שאנו אוהבים בשל נסיבות טראומטיות, כגון התאבדות, תאונות, מלחמה, מגפה, רצח או אפילו אסון טבע. אלה הם מקרי המוות הבלתי צפויים שמכילים מרכיב כלשהו של אלימות. אף על פי שאנו עלולים לחוות את כל מקרי המוות כהלם למערכת, יש משהו מסוים ושונה מאוד באֵבֶל שבא בעקבות אובדן טראומטי.
אני עדיין זוכרת את היום שבו קיבלתי ידיעה על מות ידידה טובה מאוד שלי שהתאבדה לפני שנים רבות. זה עתה סיימנו להתכתב זו עם זו, התעדכנו לאחר שנים שבהן החיים הוליכו אותנו לכיוונים שונים. חשתי נפלא לשמוע ממנה, הדבר הזין את נשמתי ושמחנו סוף–סוף להתעדכן. לא הגבתי למייל האחרון והנה, כמה ימים אחר כך קיבלתי את הידיעה.
לבי התמלא באֵבֶל נורא וגם בהלם, בפחד ובספקות עמוקים לגבי כל מה שידעתי לגבי אותה ידידה. כפי שאומרים על רבים שמתאבדים, היא הייתה ״אור זוהר״, נשמה עמוקה, מישהי ששירתה אחרים בנדיבות והייתה חיובית וחביבה מאוד כלפי כל מי שפגשה. אין לכך שום משמעות, וזה דבר שקשה מאוד להבין, אני חושבת.
אנו חיים בעולם שמסתמך יותר על האופן שבו דברים נראים, על מה שאנשים מקרינים ועל איך שפני הדברים נראים, עם התייחסות מועטה למה שאנו תופסים כלא נוח, כגון אֵבֶל או דיכאון או טראומה מורכבת.
לחברה שלנו יש ציפיות רבות לגבי האופן שבו אנשים מופיעים ומציגים את עצמם. והתרבות המודרנית, בעיקר כאן במערב, באמריקה הצפונית, מתגמלת התנהגות נמנעת ותגובות טראומה של יתר–עצמאות, שאנו מכנים אולי בשם ״אינדיבידואליזם״ או ״ריבונות״. במילים אחרות, יכולת תפקוד וביצוע באה על חשבון האותנטיות.
כאשר קיבלתי את הידיעה על חברתי, היא זרקה אותי למרחב של חוסר ידיעה לגבי מה, מדוע וכיצד בכל הקשור לנסיבות החיים האמיתיות שלה. לא ידעתי אם יכולתי לעשות משהו שונה, או משהו בכלל, כדי לעזור לה. לבי נשבר.
כאשר אנו מתמודדים עם אובדן טראומטי, אנו עלולים למהר ולהיאחז בדעות, בפחד, בשיפוט, במגננה או אפילו למהר ולחנך את עצמנו או אחרים. באופן זה אנו ממהרים לפתור בעיה, ממהרים אל השכל, ממהרים ״לפעול״ – סוג תגובה של ״הילחם או ברח״. מורכבות התחושות שלנו היא נטל גדול מדי עבורנו.
לפתע אנו שואלים את עצמנו האם יכולנו לעשות משהו שונה… ״מה אם הייתי עונה על המייל ההוא מוקדם יותר?״ הדבר יוצר בתוכנו תחושה של חוסר אונים לנוכח המסתורין. בועה צצה באשליה שלנו העוסקת בדרך הפעולה של העולם, כיצד המוות ״אמור״ להתרחש, עד כמה אנו מכירים אנשים ואת ההבנה המזעזעת שיכול להיות שאנו כלל לא יודעים מה מצבם האמיתי של אנשים או מה באמת מתרחש בחייהם, ואין זה משנה עד כמה נדמה שמצבם טוב.
הופעת הבועה הזאת היא היבט של התאבלות וריפוי טראומה שקיים באופן טבעי כאשר אנו מעבדים אירועים ומעכלים את הרגשות שלנו. היא כואבת, מזעזעת את הלב, השכל רוצה למהר ולמצוא משמעות, למצוא תשובות. אנו רוצים למצוא משהו שיעזור לנו לשפר את הרגשתנו לגבי מה שאירע. אבל האמת היא שאין תשובות – וזה החלק הקשה.
אנחנו לא באמת זוכים לדעת מדוע אדם נהג כפי שנהג, מדוע החיים התנהלו באופן שבו התנהלו או למה אנשים סיימו את חייהם כפי שסיימו. כאשר דברים אפלים מתרחשים, קשה להבין היכן הייתה לאלוהים יד בדבר או אם אלוהים היה שם בכלל, והשאלה שצצה לעתים היא: מדוע דברים כאלה מתרחשים בכלל אם אלוהים נמצא בכל מקום ואם החיים אמורים להיות כה מיטיבים? מדוע יש בעולם כאב רב כל כך שאותו איננו מסוגלים לעכל?
אנו נמצאים בזמנים דחוסים מאוד של סבל ואובדן, מנסים להמשיך כאילו דבר לא אירע. מה נוכל לעשות כדי לטפח יכולת גדולה יותר לעבד זאת באופן קולקטיבי? זה הכאב שאליו עלינו להפנות את פנינו, למצוא דרכים להמשיך לאהוב כדי להניע אותו. האבל הוא אינטנסיבי, אפילו יותר כאשר אנו לא יודעים מדוע התרחש האובדן וכל מה שחשבנו שאנו יודעים מוטל בספק. בייחוד הדברים שאיננו יכולים לדעת, שמזמינים אותנו אולי למצוא מקלט בדברים בהם אנו מפקפקים לפתע יותר מכול:
באהבה.
באלוהים.
בטוב.
האובדן גדול, אנו משתוקקים לתשובות, החלק שבנו שחשב שהוא מכיר את האדם או הרגיש מושרש באמונות שלנו בדברים טובים ובאופן שבו החיים והמוות פועלים – החלק הזה שלנו מתפוגג בתוכנו.
עלינו למצוא את דרכנו חזרה אל האהבה ממנה אנו מרגישים מנותקים, למצוא משמעות כלשהי בתוך החלימה הסיפית של האבל שלנו ולהתמסר לאפשרות מסוימת שמשהו יפהפה יכול להיוולד מכל זה.
תהליך זה לוקח זמן. זו היפתחות עצומה. קריאת השכמה, אם אנו מעניקים תשומת לב קרובה מספיק. ובינתיים, אנו יכולים לטפל בגוף הפיזי כמה שרק ניתן… להזין את עצמנו, לשתות, לנוח, לנוע בדרכים שמרגישות טוב ולתמוך בתנועה של האבל בגוף הכאב. לחזור ליסודות.
זה זמן טוב לעשות טקסים, לחלוק סיפורים, להתחבר לטבע ולכדור הארץ. ניתן לרתום את השכל הסמלי ואת נפש האדמה כדי להביא ריפוי ותחושת מקלט בקרב הלא ידוע ושברון הלב. אנו יכולים לטפל בצללים שמתעוררים בתוכנו, במקומות שלא ידענו כיצד לאהוב או כיצד להיות עמם. אנו יכולים להיות כנים לגבי הרגשות הרבים שאנו מרגישים, מאבל טהור, לזעזוע, לכעס, לייאוש, לחוסר אונים, לספק, לאהבה עמוקה, וכן הלאה.
חשוב ליצור קשר עם חברים, אנשים תומכים ואנשים נוספים שמעבדים אף הם את האובדן כמונו. זהו זמן עוצמתי להיות כנים, אותנטים ולהתעמק במה שחשוב יותר מכול. למצוא דרכים לזרוע תפילות עמוקות יותר כדי שהן תוכלנה לנבוט וכדי שהחיים יופיעו בדרך שמשקפת את הלב העמוק בחיבורים שלנו, בחיינו. אני מתפללת לעזרה שתסייע לי לקחת את הכאב ולהתמיר אותו לדבר–מה יפהפה ולו רק בלבי בלבד – זו התפילה האהובה עליי בעיתות אֵבֶל, כאשר הדברים לא ידועים כלל. פשוט ללחוש תפילה זו אל הרוח, אל כוס מים ולשפוך אותה על האדמה או לשיר אותה לעצים בעת הליכה בטבע.
עמוק בלבנו, להיות בני אנוש, משמעו להיות מסוגלים ליצירתיות עמוקה זו, ליכולת החכמה להתמיר את הכאב שלנו למשהו יפהפה… ואולי אנו יכולים להתחיל לברוא עולם יפה יותר שבו רבים יותר מאיתנו ירצו להישאר.
ואולי, רק אולי, הכול מתחיל בהקשבה רבה יותר.
הקשבה אמיתית.
יותר אהבה.
לא פחות.
