התעוררות מצערת

מאת: ג׳ף פוסטר

תרגום: סמדר ברגמן

תמונה מאתר Pexel

״כולנו רק מוליכים אלה את אלה הביתה״.

ראם דאס

לפני שנים רבות

כאשר האמנתי שאני

״נאור לחלוטין״

ו״מעבר לאגו״

(הבנתם את הבדיחה?)

הייתה לי מנטרה:

״אף פעם אל תבקש סליחה

ואף פעם אל תתנצל״.

האמנתי שאני מושלם

מעבר לשפלות הרוח

מעבר לתּוֹכֵחָה

ולא היה ״אף אחד כאן״, כמובן,

שיעשה טעויות

לא היה ״עצמי נפרד״ שצריך אי פעם

להתנצל על משהו

(משום שהכול היה תמיד מושלם

והיקום לא שוגה מעולם).

אם למישהו הייתה בעיה ״איתי״

אם מישהו נפגע ממשהו ש״אני״ אמרתי או עשיתי

מדובר בוודאות

בהשלכה שלו

באגו שלו

באיההארה שלו

בבורות שלו

בסבל ובעצמי הנפרד האשלייתי שלו

בחוסר המימוש המוחלט שלו

וכך, לכל הפחות, האמנתי

(האמנתי גם שכבר

אין לי אמונות).

נמשכתי למורים רוחניים ״קיצוניים״ ו״בלתי מתפשרים״

שפעלו לפעמים באופן לאחביב ולאאנושי

שלעולם לא התנצלו

ודומה היה ששום דבר לא מזיז להם בכלל

והם לא הרגישו צער, כעס או בושה

כמו כולנו.

ואף פעם לא כרעו על ברכיהם

וביקשו עזרה.

כמה נאורים הגורואים הללו נראו!

כמה חופשיים ממאבק, ממגושמות ומכאב!

כמה מגניבים, רגועים ומנותקים!

כמה אדישים לבלגן המלוכלך של החיים!

כמה מוגנים מהשמחות והכאבים של מערכות היחסים האנושיות,

האינטימיות, המסובכות, המוזרות, הארציות!

אבל, חברים, ממתי לומר ״אני מצטער״

ולתקן את המעוות

ולהקשיב עמוקות לאדם שמולנו

ולהודות בטעויות

ולפגוש אלה באלה בשפלות רוח עמוקה ובספק שמח

ולאמץ כאב משותף

ולבכות יחד

ולהתוודות על אמת אנושית גולמית

ולחלוק את פגמינו

ולחוות ריפוי וחשבון נפש עמוקים וכואבים

ולהביע בושה בריאה

(כן, בושה בריאה!)

ולומר ״אין לי את כל התשובות, אני אבוד ממש כמוכם, אהוביי״

הפך בכלל לחטא הקדמון הארור של ההארה?

מתי ההתעוררות הרוחנית איבדה את אנושיותה, שפלות רוחה ואת חוש ההומור שלה?

מתי ההארה הפכה להצדקה האולטימטיבית לאגו קבור ומשתולל?

מתי האמפתיה הפכה למילה גסה?

באותם ימים, שמרתי מרחק מאנשים ״אחרים״

בסירובי להיות מעורב באמת

(ואז טענתי שאין ״אחרים״ עמם ניתן להיות מעורב)

כמו רובוט מתוכנת ומאומן היטב

המכחיש בשלמות

את הלב האנושי הלאמושלם בשלמות

ואת הערגות מושלמות שלו

ואת השמחה המושלמת שמקורה בעצב שלו.

הייתה זו אחדות מנותקת

הכרה ללא אהבה אמיתית

(אף על פי שדיברתי על אהבה)

אש ללא חום, סקס או תשוקה

התעוררות מפוברקת

מצב עניינים אומלל

שקר, מיתוס, בדיחה, רמאות נוראה.

ואני נפלתי בפח

והייתי צעיר יותר אז

ולכן זו הקלה גדולה כל כך

(כן, הקלה!) בימים אלה

להסתכל בעיני חבר,

בת זוגי, בן משפחתי,

ולהיות מסוגל לומר,

ובאמת באמת להתכוון לזה:

אני

מצטער.