שותף בדף ״עובדי אור למען ההתעלות״
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
כאשר האנושות נזכרה, הסימן הראשון לא הופיע בשמים, לא ברעד האדמה, לא בהתגלות אדירה כלשהי שניתן היה להצביע עליה ולקרוא לה בשם. ההיזכרות לא הגיעה במופע מרשים או בהצהרה, אלא באמצעות דבר–מה שקט יותר ועוצמתי הרבה יותר.
היא הופיעה במרחבים השקטים שבין הרגעים, בהאטת המחשבה, בהתערטלות העדינה של הדחיפות. היא חיה בדרך שבה אנשים החלו, כמעט באופן בלתי מורגש בתחילה, להקשיב, לא להשיב, לא להתגונן, לא להתווכח, אלא באמת להקשיב. דומה שהיה שמתח שהוחזק מזה זמן רב ברוח האנושית שחרר את אחיזתו, אפשר למשהו עמוק הרבה יותר לעלות אל פני השטח. ובעלייה זו אל פני השטח, משהו עתיק וסבלני החל להתעורר.
אישה ברכבת הומה אדם הניחה את הטלפון שלה והבחינה בגבר שישב למולה, באמת הבחינה בו. במתח שבלסתו, בתשישות שבעיניו. מבלי לדעת למה, היא חייכה. לא חיוך נימוסי מהורהר, אלא חיוך איטי יותר, חם יותר. הוא מצמץ, נבהל ונד בראשו, כאילו משהו שנשכח זה מכבר הרגע התחכך בו. אף אחד מהם לא דיבר. אבל משהו השתנה. ברחבי העולם, רגעים דומים התרחשו.
מורה עצר באמצע השיעור, הבין שהילדים שלמולו אינם רק כלים ריקים שיש למלא, אלא יקומים מתהווים. הוא שם בצד את תוכנית הלימודים ושאל אותם איך הם מרגישים, על מה הם חולמים. החדר ניעור לחיים בדרך שאף תוכנית מובנית לא השיגה אי פעם.
מדענית, שההוכחה הייתה לה כאובססיה, חדלה מעבודתה ותהתה במקום זאת, לא במה היא יכולה לשלוט, אלא במה היא לוקחת חלק? השאלה לא עוררה את גאונותה, היא הרחיבה אותה. התגלית הבאה שלה לא תיוולד מאילוץ, אלא מהיערכות.
אף אחד לא הכריז הכרזה. בתחילה לא היו כלל כותרות. רק תפיסה–מחודשת מעודנת ובלתי ניתנת להכחשה – מרעש חיצוני לנוכחות, מפחד למודעות ערה.
הייתה עוד סיבה, שאף אחד לא יכול היה להתעלם ממנה, ואין זה משנה כמה עמוק היא הייתה קבורה מתחת להסחות הדעת ולהכחשה. הפלנטה עצמה, גאיה, דיברה בדרכים שלא היו עוד מעודנות. האוויר הפך כבד בשל חוסר איזון.
האנשים החלו לראות, לא כצופים נפרדים אלא כמשתתפים, בתוצאה מתהווה ארוכה. ההרס לא היה משבר חיצוני, הוא היה מראה, שיקף את הפיצול שבין המיינד והלב האנושיים. ואף על פי כן, בתוך אותה הבנה לא היה גינוי. הייתה בהירות.
ידיעה קולקטיבית החלה להופיע, וגם זה היה חלק מהתהליך. הצריכה המוגזמת, הניצול, השכחה, כל אלה הובילו אל סף. ועכשיו, ניצבת על אותו סף, האנושות בחרה לא מתוך פחד, אלא מתוך התעוררות קולקטיבית.
ההתעלות, אין משמעותה להימלט מן העולם, אלא לתקן אותו, להיערך מחדש עם החכמה החיה של גאיה, לזכור את מקום האנושות בתוכה, ולהפוך, סוף–סוף, לישויות מודעות של השלם.
במשך מאות שנים, האנושות חיפשה אחר ההתעלות כאילו זו התחבאה במקום כלשהו בינות לכוכבים רחוקים, נעולה בכתבים עתיקים, הבטחה שניתנה על ידי כוחות בלתי נראים. הם הביטו מעלה, החוצה ומעבר.
אבל הסף מעולם לא היה מעליהם.
הוא תמיד היה בפנים. השינוי הפך מואץ.
קונפליקטים לא נעלמו בן לילה, אבל משהו חדש נכנס אליהם, מרחב. המרחב לעצור לפני התגובה. המרחב לפקפק בזעם שעבר בירושה. אומות עדיין לא הסכימו זו עם זו, אבל המנהיגים שלהן, חלקם, ואז עוד מהם, החלו לחוש במשקל הבחירות שלהם – לא ככוח, אלא כאחריות מוסרית.
המערכות הישנות, שנבנו על דחיפות והפרדה, החלו להתכופף בשל נוכחות של משהו שקט יותר ותמידי יותר.
הילדים הסתגלו במהירות הרבה ביותר. תמיד מרגישים מחוברים באופן טבעי. הם דיברו בפתיחות על דברים שהמבוגרים קברו זה מכבר – חיבור, אינטואיציה, תחושה מוזרה שהם לא רק פרטים, אלא ביטויים של משהו שיש לו מכנה משותף אלוהי. רבים ביטלו אותם בתחילה.
עד שלא ניתן היה עוד להתעלם מהתוצאות.
קהילות שהקשיבו לילדים הללו החלו לשגשג, לא רק כלכלית, אלא רגשית, אקולוגית. נתוני הפשיעה צנחו היכן שאנשים הרגישו נראים. חדשנות שגשגה היכן שסקרנות החליפה את הפחד. אפילו הטבע דומה שהגיב, כאילו המתין שהאנושות תזכור את מקומה בתוכו, לא מעליו.
לא הייתה זו שלמות.
היו אלה שהתנגדו. אלה שנאחזו בחוזקה במשקל המוכר של השליטה, של הזהויות שנבנו על הפרדה. עבורם, השינוי הרגיש כאובדן.
אבל אפילו בהתנגדות, משהו השתנה.
כיוון שעכשיו, ניתן היה להרגיש באלטרנטיבה.
לא היה זה עוד רעיון מופשט. הייתה זו הוויה חיה, גלויה, מגולמת במיליוני רגעים רגילים קטנים.
אב בחר בסבלנות על פני הכעס. זר העניק נוכחות במקום אדישות. מנהיג הודה בחוסר ודאות ובעשותו כן, הזמין פנימה את חכמת הקולקטיב.
התעלות, כך התברר, לא הייתה התנתקות מהאנושות. היא הייתה הגעה עמוקה יותר אליה.
שנים אחר כך, היסטוריונים יתאמצו לזהות את הרגע הראשון שבו הכול החל. לא היה אירוע בודד, לא הייתה קטסטרופה אחת או רגע התגלות מכונן אחד.
רק התכנסות. היזכרות שקטה שהתפשטה כאור הזורם מבעד לפריזמה, שבור תחילה, ואז לכיד בהדרגה.
הם יכנו זאת בשמות רבים: המפנה, ההתעוררות, התמורה הגדולה.
אלה שחוו זאת, ידעו את האמת. שהאנושות לא התעלתה באמצעות כוח חיצוני כלשהו, אלא על ידי היזכרות הדרגתית.
היא בחרה, שוב ושוב, בדרכים קטנות ועצומות גם יחד להפוך מודעת יותר, ערה, רחומה יותר ושלמה יותר.
ובאותה בחירה, שנבחרה שוב ושוב על ידי מיליוני אנשים, משהו מופלא הופיע.
לא רק עולם חדש. אלא דרך הוויה חדשה בתוכו.
