מאת: ג׳ף פוסטר
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן
מהי הבדיחה הגדולה ביותר בהוראה הרוחנית?
״לא צריך לקחת כלום באופן אישי.
רק האגו לוקח דברים באופן אישי…״
כמובן שאנחנו לוקחים דברים באופן אישי.
כמובן שמופעלים אצלנו טריגרים לפעמים.
אנחנו בני אנוש, ככלות הכול.
אנושיים, מושפעים על ידי הדברים אותם אנו חווים.
כל המורים הרוחניים שאי פעם פגשתי, לקחו דברים
באופן אישי לפעמים.
והופעלו אצלם טריגרים לפעמים.
אפילו אלה שטענו שאין להם אגו או עצמי.
״אףפעםלאלקחתדבריםבאופןאישיואףפעםלאלחוותהפעלתטריגרים״
היא מטרה בלתי אפשרית שהופכת אותנו נוקשים ואלימים מבפנים.
הטריק הוא… לא להיות מושלמים.
הטריק הוא… להאיר מודעות בעוצמה רבה יותר אל תוך החרכים והסדקים
של הגוף ושל הנפש שלנו.
להאיר את המקומות הכואבים. את המקומות הכועסים. את המקומות הבודדים. את המקומות הרגישים.
לאפשר לעצמנו ולכל האחרים להיות לא מושלמים.
להבחין כאשר מופעל אצלנו טריגר.
למלא את המקום של הטריגר באהבה, שהיא אור, שהיא מודעות סקרנית שמחה.
להציף את הנתיבים הישנים בנשימה, בתשומת לב, כדי שלא יוכלו עוד לשלוט בנו, להכפיף אותנו אליהם, להגדיר אותנו.
ברגע הפעלת הטריגר, האם נוכל להאט ולנשום, ולאפשר למרחב מסוים לחדור אל הדחיסות?
אנו לא ״מנסים לא לחוות הפעלת טריגר״.
אנחנו לא ״לא לוקחים דברים באופן אישי״.
אלה הם רק… רעיונות.
במקום זאת, אנו משחררים את הבושה מהמקומות הפצועים.
בעצמנו ואצל האחרים.
אנו מבחינים בטריגרים הישנים, בדחפים הישנים, באנרגיות שנותרו מהילדות.
ואנו מתחילים שוב. סוללים נתיבים חדשים ביער.
מרפאים את הכאב על ידי החזקתו תחילה.
אומר זאת שוב:
מרפאים את הכאב על ידי החזקתו תחילה.
הראו לי מישהו שאף פעם לא הופעל אצלו טריגר, שאף פעם לא לקח דברים
באופן אישי, שאף פעם לא הזדהה כקורבן או כמושיע, שאף פעם לא שכח, שאף פעם
לא עשה טעויות, ואראה לכם מישהו שהפסיק לבצע את העבודה, מישהו שהפסיק לחיות, מישהו ששכח את אנושיותו העמוקה.
לכולנו יש את הכול בתוכנו.
לטוב או לרע, לכולנו יש את הכול בתוכנו.
בואו נתחיל משם.
