מאת: ג׳ף פוסטר
תרגום: סמדר ברגמן
אי–דואליות, סוֹלִיפְּסִיזְם, ההקלה שבאי הידיעה.
סוֹלִיפְּסִיזְם (מלטינית ״solus״ – בלבד + ipse – ״עצמי״).
שם עצם: הרעיון או התיאוריה שרק העצמי קיים ושרק אותו ניתן ״לדעת״.
אני בטוח שרבים מכם יכולים להתחבר לתחושה ששום דבר אינו אמיתי. התחושה שהכול וכל מה שנמצא סביבכם הוא אך ורק תוצר הדמיון שלכם.
אולי התחושה הזאת מתגנבת בהדרגה, אולי היא מכה בכם לפתע. אולי היה לכם יום גרוע, עשיתם סם רע, קקטוס הזיות או אולי אתם מתמודדים עם משבר חיים כלשהו, ההשלכות והחלומות הישנים – פנימיים וחיצוניים – נעלמים. ואתם נאלצים להביט עמוק אל המציאות.
לפתע אתם מרגישים כאילו העולם הוא רק חלום. כל אדם, על בעל חיים, כל עץ וכל הר, כל שאי פעם היה קיים או קרה לכם הוא חלק מהאשליה, מהפנטזיה הפנימית האישית שלכם.
אולי המצאתם את המפץ הגדול, או את היקום עצמו, בראשכם.
אולי המצאתם את החמניות, המטריות והרי הגעש, ואת שמי הלילה ואת כל ילדותכם. אולי הזמן אינו אמיתי. אולי זו הדמייה אחת גדולה, אשליה ענקית כלשהי שאין בה יותר ממש מאשר מעט עשן או רעיון גרוע. אולי המציאות עצמה היא חסרת משמעות ומיותרת לחלוטין, משחק אקראי של אור וצליל, נטולת משמעות לחלוטין. אולי אתם ההוויה היחידה בקיום, ואת כל שאר ההוויות פשוט דמיינתם. אולי העולם כפי שאתם מכירים אותו הוא זיוף.
אתם ערים לאמת. אתם מבינים עכשיו את המטריקס, אתם רואים מה נמצא מאחורי מסך הקוסם, ואינכם יכולים שלא לראות את מה שראיתם. לתחושתכם, השתניתם לתמיד.
האם אתם משוגעים?
איך מישהו יצליח אי פעם להבין אתכם?
האם ראיתם יותר מדי?
ואולי ההבנה הזאת מעוררת בכם רגשות מפחידים. אתם מרגישים עכשיו בודדים לחלוטין, נטושים, מוצפים, אבודים, מרחפים בחלל, כאילו הייתם האדם היחיד ביקום כולו, ואין כלל אנשים אחרים.
אף על פי שאתם נוכחים ״פיזית״ – בבית, בעבודה, עם משפחה או חברים, במסעדה, בבית הקולנוע או בבית הכנסת – אתם מרגישים נטושים, מנותקים, מופרדים, רחוקים מהחיים שפעם הכרתם. הכול נראה שגוי עכשיו. אולי אתם מרגישים שדעתכם נטרפת, או שיש בכם משהו מאוד לא תקין, שאתם גוססים, שכל החיים שלכם הם רמאות אחת גדולה. אולי שקעתם בדיכאון. רואים שהכול אשליה, אתם מאבדים עניין בכל הדברים שפעם הניעו או שמחו אתכם.
אם הכול לא אמיתי, אם הכול – מהכאב העמוק ביותר עד לאושר הנעלה ביותר, מההצלחה הגדולה ביותר עד לכישלון האפל ביותר – הוא רק מידע אקראי במחשב או הופעה אקראית על פני מסך בקולנוע, מה טעם החיים? מה הטעם לחשוב על העתיד כאשר העתיד אפוף עתה בענני הספק? מה הטעם לנהל מערכות יחסים, כאשר את כולן הגיתם ולא יותר, ואפילו החברים הקרובים ביותר שלכם הם פרי דמיונכם וכולם ימותו גם כך? ואם אתם בעצמכם אינכם אמיתיים, איך תוכלו כלל לבטוח עוד במחשבות הברורות ביותר ובתובנות היקרות ביותר שלכם? האם אתם יכולים באמת לבטוח בתפיסות שלכם? האם יש משהו שניתן להיאחז בו?
אבל הנה העניין: אפילו הרעיונות האלה הם עדיין רק רעיונות. אפילו הסוליפסיזם, הניהיליסם, ושאר ה״איזים״, הם למעשה רק אמונות, תפיסות, תמונות בשכל. הם כולם רק עוד מחשבות.
אנו יכולים להטיל ספק בכל דבר. בכל דבר שאנו יודעים. בכל מה שנאמר לנו. בכל חלום או תוכנית, בכל מערכת יחסים, בכל מערכת, דּוֹגְמָה או מבנה, אנו יכולים להטיל ספק בכל עוגן ועוגן בחיינו. אנו יכולים לפקפק בכל רעיון שהוא, אפילו ברעיון ש״איננו יכולים להטיל ספק בכל רעיון״.
האם קיים משהו שהוא מעבר לספק?
כפי שדקארט אמר: ״אני חושב, משמע אני קיים״. או דווקא ״חשיבה, לפני הוויה״. במילים אחרות, כל עוד קיימת מחשבה, כל עוד קיים ספק הנוצר על ידי מחשבה, אני יודע שאני קיים. אני קיים, כאן, עכשיו, מפקפק בקיומי. אבל אני חייב להתקיים כדי להיות מסוגל לפקפק בקיומי, לחשוב על המציאות, להגיע למסקנות או לשחרר מסקנות. אני חייב להתקיים, בראש ובראשונה, כדי להיות מסוגל להיות מודע לכך שאני חושב או לא חושב.
במילים אחרות, הדבר היחיד שבו לא ניתן לפקפק הוא הקיום עצמו. אני יכול לפקפק בכל מה שאני יודע על הקיום, אני יכול לפקפק בכל מילה שאי פעם נאמרה על הקיום, אבל אני לא יכול לפקפק בתחושה הפנימית של ״אני הנני״, אני לא יכול לפקפק בחיים עצמם. גם אם קיים ספק, הספק הזה הוא החיים עצמם, מחשבות ספקניות באות והולכות בי.
הנה התרופה לפחד ולחרדה הכרוכים בסוֹלִיפְּסִיזְם, בנִיהִילִיזְם, באֶקְזִיסְטֶנְצְיָאלִיזְם. הנה מעט תרופה – עבור אלה שמתחרפנים מהמחשבות על טבע הקיום, משום שהילד הפנימי שלנו רוצה רק להיות אהוב, לזכות בנחמה, להיראות, כיוון שמערכת העצבים שלנו מבקשת רק ביטחון: נוחו. נוחו בנוכחות. אפשרו למחשבות לבוא וללכת (הן באות והולכות בכל מקרה), מחשבות על עצמכם ועל העולם. מחשבות האם המציאות היא ״אמיתית באמת״ או לא. מחשבות על מחשבות. מחשבות על סוליפסיזם, ניהיליזם, אי–דואליות. מחשבות על העבר ועל העתיד.
אפשרו להן להיות, אפשרו לכולן להגיע, אפשרו לכולן להישאר, הניחו לכולן ללכת. הן רק מחשבות, מחשבות הן בטוחות ומחשבות הן לא המציאות.
הניחו לכל התחושות, לכל הצלילים, לכל התפיסות, לכל המחשבות, להיכנס אל המודעות שלכם ולצאת ממנה, רגע אחר רגע. זוהי מדיטציה. אל תשפטו אותן ואל תאחזו בהן, אל תדחפו אותן מכם ואל תנסו להבין. פשוט היו, פשוט נשמו, פשוט צפו בתנועת החיים הזו כולה.
במהרה תבחינו בדבר מה מדהים. באמצע כל התנועה הזאת, כל הספק הזה, כל החרדה הקיומית הזאת, כל המחשבות, המסקנות והתהיות הללו, כל השמחה, העצב, הפחד והשעמום מהחיים, יש דבר אחד שלא בא והולך, דבר אחד שהוא לא דבר, דבר אחד שנשאר נוכח לחלוטין, קבוע, נינוח וידוע, ידוע באופן אינטימי יותר מכל דבר שניתן אי פעם לדעת: אתם. אתם העיקרון הקבוע באמצע כל השינוי הזה. ובתוך החיבוק הקבוע שלכם, כל המחשבות האם המציאות היא אמיתית או לא, האם יש מטריקס כלשהו כן או לא, האם העולם הוא זיוף, אשליה, חלום או קונספירציה שטנית, כל המחשבות הללו באות והולכות גם כן.
לא משנה אם העולם הוא אשליה או לא. לא משנה אם הכול חלום. לא משנה אם זה שקר. זה לא משנה, כל הרעיונות המבריקים הללו לא משנים כלל. מזעזע, אני יודע, אבל נכון.
אתם קמים. אתם ״חוטבים עצים ושואבים מים״, כפי שאומרים בזן. אתם מרתיחים מים בקומקום. אתם יוצאים להליכה ומרגישים את השמש על פניכם, את רוח אחר הצהריים על הלחי. אתם מדברים עם חבר או שלא. אתם מקשיבים למוזיקה והיא נוגעת בכם עמוק, או שלא. אתם תוהים על הקיום, או שלא. אתם צוחקים, בוכים, כורעים בהודייה. או שלא.
אתם חיים את היום שלכם. אמיתי או לא אמיתי, אשלייתי או לא, וזה לא משנה. מתחת לרובדי המחשבה, התפיסה, הדימוי, המסקנה והספק, קיים מסתורין עלום שהוא אתם, שהוא החיים עצמם, מלא, מושלם ושלם, זוהר באור בוהק.
סוליפסיזם או לא, אי–דואליות או לא, מטריקס או קונספירציה או אשליה אדירה או לא, חסר משמעות או מלא במשמעות או לא זה ולא זה, זה מה שיש: כוס תה עם ידיד. מבט אל תוך עיניו של אדם אהוב. הליכה לחנות לקנות לחם. לשבת בשקט, להתבונן בנשימה עולה ויורדת, להתבונן בחשיבה המורכבת, המפחידה או המעוותת ביותר עולה ויורדת, להתבונן ברגש בא והולך, להתבונן בעצמכם תוהים על כל הדברים הללו, הולכים לאיבוד או שלא, נלכדים בחשיבה או שלא. אבל ממשיכים ביומכם. מאפשרים לעצמכם להיטמע ביום, מאפשרים ליום להיטמע בכם. נכנעים לרגעים. זוהי המדיטציה האמיתית. כפות רגליכם המהלכות.
הנה התרופה לסוליפסיזם: הפסיקו לחשוב עליה, או במקום זאת, הניחו לשכל לחשוב על כל מה שהוא רוצה לחשוב עליו, בעוד אתם נחים, חיים את יומכם, מרוצים מהידיעה שאתם לא זקוקים כלל לתשובות, ומתאהבים בבלתי ידוע האדיר, שוקעים אל תוך המסתורין, הולכים לאן שרגליכם לוקחות אתכם, כפי שעשיתם כשהייתם ילדים, כיוון שזה כל מה שיש, וזה הכול.
מבעד לחשכה, אל האור.
מבעד לספק
אל מקום בו לא ניתן לפקפק.
מבעד לבלבול, לאימה ולשינה,
אתם התעוררתם.