השראה מפוסט של ד״ר מריה האטני

מאת: סמדר ברגמן ©

בפוסט שתרגמתי כבר די מזמן, כותבת ד״ר מריה האטני את המשפטים הבאים: ״אנו נמצאים בתקופה שמפנה את תשומת לבנו ללב ליבה של תחושת העצמי הפצוע שלנו, באופן אישי וקולקטיבי.

היכן אנו קשורים לפצע כזהות?

היכן אנו מנציחים את סבלנו על ידי כך שאנו מנסים לרפא את שלא ניתן לרפא, במקום ללמוד לחיות?

יש כאן הזמנה לחוות תהליך אלכימי עוצמתי, באמצעות בניית גשר בין שלושת החלקים – החלק הפסיכולוגי, החלק של אבות אבותינו והחלק הרוחני״.

לפעמים אני מתרגמת משפט או פסקה שמעליהם דומה שמהבהב שלט ניאון ענק שמזמין אותי לצלול עמוק יותר, ״לקפוץ ראש״ אל מעמקי המסר. אני מקבלת תחושה שהמשפטים המסוימים הללו, עמוקים ככל שיהיו כפי שהם, מזמינים אותי לצאת למסע עמוק הרבה יותר של בחינה והבנה. כך היה במקרה הזה.

ד״ר מריה אומרת שאנו מצויים בעידן שמעמיד מולנו מראה חדה ובלתי מתפשרת. המאמר שלה מזמין אותנו להביט פנימה, הישר אל הלב הפועם של תחושת העצמי הפצוע שלנו, לא רק ברמה האישית, אלא גם ברמה הקולקטיבית. התחושה היא שהפצעים הללו, לפעמים עתיקים כל כך שהצלקות הפיזיות כבר דהו מזמן, ולפעמים מדממים כאילו נפצענו ממש היום, תובעים לעצמם את מקומם הראוי על פני שטח התודעה וההכרה. הם מסרבים להמשיך להסתתר מתחת לשכבות של הדחקה או הסחות דעת. הם מתעקשים שנראה אותם, שנקשיב להם, שנרגיש אותם, הם מתעקשים להפוך ליריית הזינוק של מסע הריפוי וההוויה.

השאלות הגדולות ששואלת ד״ר מריה הן:

היכן אנו קשורים לפצע הזהות שלנו?

לאיזה סיפורים עתיקים אנו ממשיכים להיות מחוברים, לפעמים שלא מדעת כלל?

האם מדובר בסיפור משפחתי שהעברה דורית מתלווה אליו?

אולי זיכרונות קולקטיביים של עם, תרבות או קהילה שלמה?

אולי חוויות אישיות עמוקות שנחרטו בנשמתנו?

לצד השאלות הללו שואלת ד״ר מריה שאלה נוספת, נוקבת לא פחות: כיצד אנו מנציחים את סבלנו?

לכאורה התשובה ברורה, כל אדם שבוחר להפוך את הפצע שלו למאפיין מהותי מהזהות שלו, שבוחר שלא לרפא אותו – מנציח למעשה את אותו פצע. להבדיל מכך, פעמים רבות אנו מהלכים במעגלים אינסופיים שבהם אנו מנסים שוב ושוב לרפא את שאולי אינו ניתן לריפוי מלא. אנו מחפשים תיקון, ריפוי מוחלט, רגע שבו הכול יתיישב ויפסיק לכאוב, וגם כך, למרבה הפרדוקס, אנו משמרים את תחושת הפצע. שהרי התפיסה שאפשר ״לרפא עד הסוף״ פצע או טראומה, מבטאת לעתים חוסר יכולת לקבל את הפצע כחלק מהוויתנו. ועולה הרעיון שאולי החכמה טמונה דווקא בהסכמה לחיות עם הפצע, לתת לו מקום בתוך חיינו, מבלי לנסות למחוק אותו.

אני מזהה כאן ארבע אפשרויות:

1. להתעלם מהפצע ולהדחיק אותו. להעמיד פנים שהוא לא קיים.
2. להפוך את הפצע לחלק מהזהות שלנו, לשאת אותו ככלי שמשרת אותנו במקרים מסוימים.
3. לנסות לרפא את הפצע באומץ, לעבור מחזורי ריפוי רבים במטרה להגיע לריפוי מוחלט – סוג של הנצחת מסע הריפוי.
4. להגיע להבנה שהפצע תמיד יהיה חלק מהזהות שלנו, אך במקום לנסות להדחיק או לרפא אותו לגמרי (להעלים אותו), אנו משלבים אותו בהוויה שלנו, כחלק מאיתנו והופכים אותו למקור חכמה ועוצמה.

באפשרות הרביעית, טמונה לדעתי ההזמנה האמיצה מכול – לעבור תהליך אלכימי עוצמתי. אלכימיה, אותה אמנות עתיקה שהאמינה ביכולת להפוך מתכת פשוטה לזהב, מלמדת אותנו גם על תהליכים פנימיים – איך להפוך כאב לחמלה, כיצד להפוך פצע למעיין של עוצמה, כיצד להפוך תחושת מחסור לקרקע רחומה ויציבה בה נוכל להשתרש ושממנה נוכל לצמוח.

לא מדובר בתהליך לינארי ופשוט, הוא מחייב אומץ להביט ישירות בכאב, לא לברוח מצד אחד, וגם לא להיאחז בכאב כבסיס לכלל זהותנו, מצד שני.

ד״ר מריה כותבת שהשער אל אותה חוויה אלכימית זו, בנוי למעשה משלושה חלקים מרכזיים:

1. החלק הפסיכולוגי האישי – אותו מרחב שבו אנו פוגשים את עצמנו ברמה המודעת והרגשית. זה המרחב שבו, באמצעות דרכים אפשריות רבות, אנו לומדים על הרגשות, הדפוסים וכל חלקי הזהות שלנו. החלק הזה מזמין אותנו לזהות מתי אנו חוזרים שוב ושוב לאותו דפוס ישן, מתי אנו נותנים לפצעים ולטראומות שלנו לנהל אותנו ומתי אנו מתעקשים לפעמים להיאבק בדברים שעדיף פשוט להניח להם.

2. החלק של אבות אבותינו או המורשת שלנו. כאן אנו פוגשים את הזיכרון הקולקטיבי והדורי. לפעמים הפצעים שאנו נושאים אינם רק שלנו, הם שייכים לסיפורים ישנים ורחבים יותר – של משפחתנו, של העם שלנו, של התרבות שבתוכה גדלנו. החלק הזה דורש מאיתנו להכיר בכך שאנו חוליה בשרשרת ארוכה ושקיימים בתוכנו זרמים, סיפורים וזיכרונות שלא תמיד היה בידינו לבחור. אך כן יש לנו את היכולת לבחור האם נישא אותם הלאה, האם נשמר וננציח את הכאב או האם נמצא דרך להתמיר אותו לכוח מחבר ומרפא.

3. החלק הרוחני. זה החלק שמזמין אותנו להביט לא רק אל מעבר לסיפור האישי אלא גם אל מעבר לסיפור הקולקטיבי. זה המקום לשאול שאלות של משמעות הנפש ותכלית הנשמה. מהו מקומו של הפצע במסע הנשמה שלנו? האם נוכל לראות בכאב ובפצע שיעור נשמתי עמוק והזדמנות להתעלות ולהתקדמות הנשמה – שער שייקח אותנו עמוק יותר אל הבנה שמהות החיים הם אחדות וחמלה?

החלק הרוחני מעניק לנו פרספקטיבה רחבה, שבה אנו לומדים שהפצע הוא למעשה שער אל רובד חיים אחר לגמרי – רובד גבוה שבו יושבת הנשמה שלנו, זוהרת, קורצת ומחייכת לעצמה בערמומיות – ״קיוויתי שתגיעי לכאן, עכשיו קחי את כל הכאב, הטראומה והפצעים שלך והתמירי אותם לתכלית שלשמה הגעת לכאן מלכתחילה״.

האלכימיה הסתיימה – המתכת הפכה לזהב – שלושת החלקים נשזרו יחד, הפצע חדל להיות אויב שיש להילחם בו והפך למורה.

אנו חדלים לרדוף אחר ״ריפוי מוחלט״ ולומדים את אמנות החיים האלכימיים והנשמתיים – לא מתוך ויתור וייאוש, אלא כהסכמה עמוקה לחיים עצמם, על כל מורכבותם.

בסופו של יום, הפצעים שלנו הם שער, פתח אל חיבור עמוק יותר אל עצמנו, אל אבותינו ואל אותו מרחב נשמה אינסופי שנמצא בבסיס כל סיפור. זה המקום שבו נוכל לגלות שהפצעים הם חלק מהחיים, ולפעמים, בזכותם אנו לומדים מהי חיות אמיתית.