מאת: אלכס מיילס
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
הלבד הוא ברירת המחדל שלי. הוא המקום שבו אני נטענת מחדש, חווה אתחול ומרגישה כמו עצמי במידה הרבה ביותר. אנשים מסוימים צריכים חברה כדי להרגיש שלמים. אני צריכה דממה.
אין לי שום עניין להיות בכל מקום או סביב אנשים כלשהם. קהל גדול, רעש קבוע, שיחות חולין שלא הולכות לשום מקום. כל אלה מרוקנים בי דבר מה. אני מעדיפה להיות בבית, במרחב שלי, לעשות את מעשיי בשלווה מוחלטת. החברה שלי מספיקה לי. תמיד הספיקה.
יש משהו יפה מאוד בשמירת עולמכם קטן ומכוון. בבחירה למי ולמה יש גישה אליכם. הישארות בנתיב שלכם משמעותה שהדרמה שרודפת אחרי אנשים פשוט לא מסוגלת להגיע אליכם. הבלגן, הרכילות, הכאוס. כל אלה נעלמים כאשר אתם מפסיקים להיות נגישים להם.
לפעמים אנשים מביטים בחיים שקטים כאילו משהו חסר בהם. מבפנים, דומה שהכול נמצא בדיוק היכן שהוא צריך להיות. אין מחויבויות שמושכות אותי. שום אנרגיה לא נמשכת אל מצבים שבהם איני רוצה לקחת חלק. רק שלווה. שלווה קבועה, מהימנה.
יש אנשים שבנויים לרעש. אני בנויה לשקט. לדממה, ללבד, לפשטות של חיים שאותם חווים בעיקר כלפי פנים.
תמיד אבחר בלבד על פני חדר מלא אנשים. תמיד אבחר בשקט על פני הרעש. תמיד אבחר בבועה שלי על פני העולם החיצון.
ובכנות, לא הייתי משנה זאת לעולם.