כיצד בעלי הכוח שכתבו את הצל ותבעו בעלות על האור
מאת: ליה דיאן
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
קיים דפוס מדהים באופן שבו המיתוסים הגדולים של העולם מצביעים על האנרגיה הנשית כעל מקור הסבל האנושי.
חווה. פנדורה. לילית. סופיה. סיפורים שונים, אותו דפוס.
אולם, כאשר אנחנו בוחנים את ההיסטוריה ואת המצב הנוכחי על הפלנטה שלנו, צצה סתירה מובהקת. באופן ניכר, גברים הם שהחזיקו בעמדות הכוח, יזמו מלחמות והיו אחראים לרוב מקרי האלימות. והדבר קורה עדיין גם כיום.
האנרגיה הגברית, שקשורה קשר הדוק יותר לכוח, ללוחמה ולשליטה, תוארה בדרך שגרה במונחים של אור, הגיון ואלוהים.
האנרגיה הנשית, שמשויכת באופן ארכיטיפי לרגשות, לאינטואיציה, לתת מודע ולהזנת החיים, תוארה לעתים קרובות כאפלה וכאוטית, ועליה הוטלה האשמה על ״נפילת״ המין האנושי.
יש משהו חושפני מאוד בהיפוך הזה. הוא מספר לנו שהמערכות הללו שהיו קשורות למיתוסים, לא תיארו את המציאות; הן הנדסו אותה. הם ייחסו משמעות, החליטו אילו תכונות קודשו ומאילו יש לפחד.
שוב ושוב, האנרגיה הנשית נקשרה לפיתוי, לאי סדר ולהתמוטטות התמימות ואילו האנרגיה הגברית נקשרה לחוק, לאלוהות ולסמכות המוסרית. דפוס דואליסטי מקוטב זה עיצב את התרבויות במשך מאות שנים.
אף על פי שהעיקרון הנשי מסמל לידה, מערכות יחסים, הדדיות ובריאה, במשך ההיסטוריה כולה, היחס אליו היה יחס של חשדנות, הוא תואר ככוח מסוכן שיש לשלוט בו ולשעבדו.
אולם, אימפריות לא נבנו באמצעות הזנה. מערכות של ענישה וכיבוש לא נוצרו על ידי עיקרון מעניק חיים. המצב הנוכחי של העולם נוצר על ידי היררכיה, שליטה וכוח.
הסדר הסמלי של מסורות רבות עושה משהו מדהים. הוא הניח חשד מוסרי על האנרגיה הנשית, תוך כדי שהוא עוטף את האנרגיה הגברית בקדושה. קשה להתעלם מהאירוניה. למרות מציאות בלתי ניתנת להכחשה, שנשים הן שיולדות ומעניקות חיים, ה״בורא״ האולטימטיבי של היקום נתפס כמעט באופן בלעדי כישות גברית.
זו לא חכמה. זה דבר והיפוכו.
זהו היפוך כה עתיק שרוב האנשים כבר לא מבחינים בו. רבים סופגים אותו לפני שהם מטילים בו ספק כלל, לומדים בחשאי שמה שמזין הוא חלש, ומה שמבקש לשלוט באמצעות כוח, הוא אלוהי.
כאשר קוראים כתבים עתיקים בעין ביקורתית, הם מפסיקים להיראות כתגליות רוחניות והופכים לווידויים.
כתבים ומיתוסים דתיים לא חושפים את החשכה הנשית. הם חושפים תרבויות שלא ידעו כיצד להתמודד עם הרסנות מבני הכוח הדומיננטיים שלהן.
כדי להימנע מלהתמודד עם צלו האישי, הכוח הפטריארכלי השליך את החשכה שלו למקום אחר. על האנרגיה הנשית. על הנשים.
נטל האשמה לא הוטל על אלה שהיו קשורים במידה הרבה ביותר להרס; במקום זאת, רוממו וטיהרו אותם. היפוך בסדר גודל כזה לא קורה במקרה. הוא מתרחש כאשר בעלי הכוח כותבים את הסיפור.
כאשר בעלי הכוח מספרים את הסיפור, הכוח מגן על עצמו. הוא מכנה את עצמו ״אור״ ומציג את עצמו כבעל משמעת, סדר ונשגבות. הוא לוקח את כל הדברים בו שמהם הוא מפחד: פגיעות, רגש, אובדן שליטה ומשייך אותם לאנרגיה הנשית ומכנה אותה ״חושך״.
מדובר בחוסר נכונות לקחת אחריות, המוצג כאמת.
במשך מאות שנים, העולם למד שקר אלגנטי. הוא למד לפחד מהאוכלוסיה החלשה יותר ולהעניק אמון מלא באוכלוסיה השלטת.
כאשר כוח החל להיראות כמקודש, הוא העדיף לשמר את עצמו, במקום לראות את עצמו בברור.
בלבול רוחני המחופש לאמת.
האנרגיה הגברית לא הפכה לסמל של ״אור״ משום שהייתה לא–מזיקה; היא נקראה אור כיוון שהחזיקה בסמכות לקרוא לעצמה כך.
האנרגיה הנשית לא נקראה ״חשכה״ כיוון שהייתה מושחתת במהותה; היא נקראה ״חשכה״ כיוון שהיא הייתה המטרה הקלה ביותר עליה ניתן היה להשליך את צללי הפחד, הבושה וההרסנות.
ברגע שהדינמיקה הזאת הופכת ברורה, מיתוסים ישנים מאבדים את תמימותם. הם מפסיקים להיראות כתגליות אלוהיות ובמקום זאת, מתגלים כהשתקפות של אלה שהגדירו את המציאות.
הטרגדיה הנוראה היא שההיפוך הזה אינו שריד מן העבר.
היום, מיליוני גברים ונשים עדיין מעגנים את חייהם בשקר עתיק זה. הם נעים בעולם עם אמונה שורשית עמוקה שגברים הם קברניטי ההגיון הטבעיים, ושהנשים זקוקות להם באופן מהותי כדי להרגיש בטוחות וראויות.
המיליונים האלה כבולים על ידי שקר רוחני, סבורים בטעות שמאבקי הכוח הם רצון האלוהים, וממשיכים לסגוד לאותה מערכת שפיצלה אותנו.
כל עוד החברה מאמינה שהכובש הוא האור ומעניקת החיים היא הצל, אנו לא רק מפרשים בטעות מיתוסים עתיקים.
אנחנו בוחרים באופן פעיל לחיות בחשכה.
