מדוע אנשים מסוימים מצליחים להקפיץ לנו את הפיוז

אלכס מיילס

www.empathplanet.com

מאנגלית: סמדר ברגמן

כולנו אחראים לחיים שלנו, למחשבות, לתחושות, לרגשות ולמערכות האמונה שלנו.

אז מדוע אנשים מסוימים מקפיצים לנו את הפיוז וגורמים לנו להתנהג בדרכים שאיננו גאים בהן?

באילו אמונה או רגש שורשיים הם נתקלו שגורמים לנו להגיב ולהשיב ואז להאשים אותם בכך שעוררו בנו את התחושות הללו?

יש מגוון סיבות, אף על פי שהסיבה העיקרית היא שהאנשים שסביבנו הם מראות. תפיסה זו עשויה לבלבל, משום שהיא יכולה לגרום לנו להאמין שהאנשים סביבנו זהים לנו, אבל אין זה המצב כלל וכלל. הם לא רק מראות עבורנו. הם מראות לכל מי שחולף על פניהם ולפעמים כאשר אנשים מביטים אלה באלה, הם רואים משהו מעצמם.

כאשר אנו רואים משהו במראה שאנו מזהים, הדבר מעורר תגובה. כל שמתרחש הוא שאנו רואים את ההשתקפות שלנו. הדמות שמשתקפת חזרה אלינו עלולה לא להיות מי שאנו היום, ברגע זה ממש, היא עשויה להראות לנו זיכרון או התנסות מן העבר.

הדבר דומה להתבוננות בתמונות ישנות. יכול להיות שלא את עצמנו אנו רואים כלל. יכול להיות שאנו מתבוננים בתמונה שמזכירה לנו מישהו אחר, או יכול להיות שאנו נזכרים במקום שרודף אותנו או בהתנסות רעה שהיינו מעדיפים לשכוח.

אלבום התמונות משוכפל בכל אדם שאנו פוגשים ובכל חוויה שאנו חווים. התתמודע והלאמודע שלנו מכילים מילונים על מיליונים של פיסות מידע המאוחסנות בהם וכל המידע נספג בנו על ידי כל דבר שאירע עד כה בחיינו. אזורים אלה מחזיקים בדברים שחשבנו ששכחנו, תקוות שנעלמו או מחשבות שנמחקו כאשר הפכנו לגרסה חדשה זו של עצמנו שאנו רואים במראה היום.

אז כאשר מישהו אומר משהו, עושה משהו או פועל בדרך שמפעילה רסיס מהמידע הזה, אנו מופעלים מיידית על ידי הזיכרון שהוא מכיל. הבעיה היא שתכופות איננו זוכרים את הזיכרון הזה. וכך, הדבר מתחיל להיות מעט מורכב עבורנו. אנו מגיבים ומשיבים לאדם שמראה לנו את המידע כאילו הדבר שהראה לנו הוא הבעיה שלו ולא שלנו.

במקום לקחת אחריות על האופן שבו אנו מרגישים, אנו משליכים על האדם האחר על ידי תגובה בדרך מותנה. לא נעים לנו לשייך את עצמנו למה שהוא הראה לנו. אנו כבר לא אותו אדם ואנו רוצים להדחיק ולהכחיש כל שייכות לכך.

אולם כאשר אנו עושים זאת, אנו מדחיקים את הזיכרון אף יותר. דבר מודחק לא ייעלם. הוא שוכב לו עבש וממתין בסבלנות, מוכן להתגנב החוצה, בדרך כלל כאשר איננו מצפים לכך כלל

הוא רוצה שיכירו בו כדי שיוכל להשתחרר ולנקות את עצמו מהשלכות קרמתיות כלשהן או כל קונפליקט שעלול להתעורר בכל פעם שמזהים אותו. המידע המודחק שלנו רוצה שנהיה אחראים כלפיו ושניקח עליו בעלות כדי שהוא יוכל להשתנות, ממש כפי שאנו השתנינו, ולעבור טרנספורמציה כדי שניתן יהיה לשייך אותו להרגשה טובה. ממש כפי שקורה לנו כאשר אנו רוצים להשתנות. איננו רוצים שימשיכו להזכיר לנו דברים שליליים מן העבר.

כאשר אנו משתנים, המידע הפנימי שלנו רוצה להשתנות גם כן. אחרת הוא ישאר חסום בתוכנו, מוחזק כבן ערובה למשך כל החיים. אז כאשר מישהו מניף אותו למול עינינו ושואל אותנו מה ידוע לנו עליו, אנו חייבים לקחת עליו בעלות. כאשר אנו לוקחים עליו בעלות, אנו יכולים לשנותו.

כאשר אנו מאשימים מישהו אחר במה שהצית בנו תגובה, אנו רק מוסיפים שמן למדורת המידע הזועמת. הוא בוער בתוכנו, גורם לנו כאב, אינוחות וגורם לנו להתפוצץ בכל פעם שהוא מנסה להתפרץ החוצה.

בכל פעם שאנו רואים משהו שאנו מתעבים במישהו אחר, אנו למעשה רואים משהו שאנו מתעבים בעצמנו.

אם נזכר בהתקפת הזעם האחרונה שהייתה לנו, בפעם האחרונה שהחמצנו פנים, במילה המתגוננת האחרונה שאמרנו או שכתבנו, נראה שכך בדיוק קרה. נכנסנו למגננה. לא רצינו לתת דין וחשבון בכל הקשור לתגובות שלנו, ולכן, במקום לפעול, הגבנו. והתגובות הללו לעולם אינן יפות.

אם אנו מתנגדים למשהוהוא ישתרש וימשיך למשוך את תשומת לבנו עד אשר לבסוף נכיר בו, נזהה אותו וניקח עליו בעלות באופן מלא.

בכל פעם שאנו נתקלים במשהו שגורם לנו להתפוצץ, כל שעלינו לעשות הוא לנשום עמוק ולומר: ״זה שלי, אני לוקח עליו בעלות״.

אנו יכולים להבין אותו. אנו יכולים להביט בו ולהבין מדוע הוא מופיע לנגד עינינו ואת הסיבה לכך שהפך לחלק מאיתנו מלכתחילה. לא כל דבר שקורה לנו הוא אשמתנואיננו צריכים לקחת אחריות על כל הדברים. אולם, כל דבר שאנו נאחזים בו מתאחסן בתוכנו, ועלינו להבין מדוע לפני שנוכל לחולל שינוי.

אז אנו יכולים לסלוח לו; הוא היה חלק ממה שהיינו ואנו יכולים לסלוח לעצמנו, או לאחרים, בכל עת שנבחר לעשות זאת. על ידי כך שאנו סולחים לעצמנו, אנו משחררים את כל הכעס, הטינה והתסכול שחשנו כלפי עצמנו ואנו יכולים להירפא.

הדבר הבא שאנו יכולים לעשות הוא לחוש כלפיו חמלה. איננו מושלמים. אף פעם לא נהיה מושלמים וכך גם כל האחרים. אנו יכולים להיות עדינים ואכפתיים, לשלוח לזכרון קצת אהבה ולשנות את התחושה המתלווה אליו כך שלא תהיה עוד מלאה בכאב.

אז אנו יכולים לשחררו ולהוציאו לחופשי. איננו צריכים עוד להיאחז בו. הוא הפעיל אותנו, משך את תשומת לבנו, אנו מבינים אותו עכשיו והוא לא מסוגל עוד לפוגע בנו או לגרום לנו להגיב. למדנו את השיעור, קרוב לוודאי שלמדנו אותו לפני זמן רב, אבל עד אשר נהיה מוכנים לשחרר אותו, הוא יחזור על עצמו כדי שנוכל ללמוד שאנו חייבים לשחרר גם התקשרויות לפני שנוכל להיות חופשיים ממנו לגמרי.

״פיוזים״ הם פשוט פצעים ישנים שמתעוררים ושממשיכים להציק לנו. אנשים אחרים מראים לנו את הפצעים הללו ובעשותם כן הם מעניקים לנו הזדמנות לרפא אותם.

נכון, אנשים מסוימים ״מפעילים״ אותנו. אבל התגובה שלנו לכפתור ההפעלה היא משהו שנמצא עמוק בתוכנו, לא בתוכם.