מאת: ד״ר מיה האטני
מאנגלית: סמדר ברגמן
קדם–אֵבֶל, או כפי שנהוג לכנות זאת לעתים הציפייה לאֵבֶל, הוא סוג צער או כאב שנובע מהידיעה שאובדן קרב ובא.
ייתכן ואנו יודעים שדבר–מה עומד להגיע אל קצו, מערכת יחסים עומדת להסתיים, עלינו להותיר מאחור דרך הוויה מסוימת כדי לאמץ אינדבידואציה חדשה, אנו מקבלים אבחנה סופנית, לומדים שמישהו שאנו אוהבים נמצא על ערש דווי… או חייבים לקבל החלטה גדולה, להתמודד עם אמת ממנה נמנענו או שיש לנו תחושה ששינוי ממשמש ובא, אך עדיין איננו יודעים כיצד לכנותו.
זהו סוג של אֵבֶל שניתן להרגישו באופן חד למדי, לפעמים הוא מפחיד ולא צפוי, ותכופות, כאשר הוא מופיע, השכל מחפש מה השתבש.
התרבות המודרנית לימדה אותנו לתפוס את הסיום ככישלון.
אבל, שינויים הם חלק בריא, חיוני והכרחי מהחיים.
קדם–אֵבֶל הוא תהליך אלכימי המתחולל בנפש.
ברגע שאנו יודעים שאנו עומדים בפני דבר גדול, חדש ולא מוכר, חלק מהנפש שלנו מתחיל לעזוב את הטריטוריה הישנה והמוכרת וחלק מאיתנו חייב להשיל את עורו.
ברגע שאנו יודעים שהדבר שאליו היינו קשורים, הדבר שאותו אהבנו עמוקות, משנה את צורתו, הגוף מתחיל לעבד את האובדן כדי להכין את הנפש.
סוג זה של אֵבֶל יכול לשמש כמדריך, כבן ברית, שתומך בנו להיות נוכחים ולאפשר לאלכימיה של האהבה לעבוד עמנו, בעת שאנו רוכבים על גלי השינוי.
שכיח מאוד שבשל הפחד שלנו מפני השינוי, וההתנסות בקדם–אבל זה, אנו יכולים להישאר תקועים בנסיבות העכשוויות ולא לקבל את ההחלטות שעלינו לקבל.
אנו עלולים לפחד להותיר את המוכר מאחור, לשחרר את מה שלא עובד או לפחד להכיר באמת כלשהי לגבי מצב מסוים, בשל המשמעות שיש לכך עבורנו.
אנו יצורים שבאופן טבעי מעניקים לדברים משמעות.
אנו יכולים להפוך זאת לפעולה מודעת…
״מה המשמעות של האובדן הזה או האמת הזאת עבורי?״
… הדבר יכול להקל על יצירת המשמעות השלילית הרבה שהמוח ייצור לגבי קדם–האֵבֶל שהולך ומתהווה.
אֲרָעִיּוּת וזמניות אינן כישלון.
איננו יכולים לעשות דבר כדי למנוע שינוי, אובדן או את האמיתות של חיינו, שמחייבים אותנו לנווט מבעד לחניכות האֵבֶל.
טוב נעשה אם נבחן את מערכת היחסים שלנו עם האֵבֶל עצמו, איזו משמעות אנו מעניקים לאובדן כאשר דברים חייבים להגיע אל קצם, ונטפח כמה שורשים חזקים יותר במנהגים האישיים שלנו בהתמודדות עם האֵבֶל.
אז, כאשר אותו גל מוכר מכה, אנו יכולים לנשום נשימה עמוקה ולצלול עמוק יותר אל חיבוק האהבה, אשר תחזיק בנו בעת סחף האובדן הפראי שאנו חווים.
מי ייתן ונלמד כיצד להתמיר את הכאב שלנו ליופי, שלא רק מכבד את מה שהיה, אלא גם בורא עולם יפה יותר בתהליך זה.
זוהי האלכימיה של האֵבֶל.
עוד אהבה,
לא פחות.
