מאת: ג׳ף פוסטר
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
אבהות איננה רק חובה.
היא מוות ולידה מחדש.
זה החלק עליו איננו מדברים במידה מספקת.
אתם מבינים, חלק מכם חייב למות. ה״חירויות״ הישנות, הספונטניות הבלתי מרוסנת, החיים המונעים מהאגו ומהריכוז בעצמי. אם אינכם מתאבלים על האובדן הזה, הוא נרקב בגוף ובנשמה שלכם והחוצה דולפים טינה, הסחות דעת, ובסופו של דבר, בריחה.
גברים מתמרדים בדרכים שקטות: קוברים את עצמם בעבודה, מטשטשים את הכאב בעזרת אלכוהול, מנהלים רומנים או שוקעים בתחביבים, נסוגים אל שתיקה, מרירות, תוקפנות, שליטה.
אנו מפנים את הגב לבנות הזוג שלנו, לילדינו ולעצמנו, כיוון שלא היינו מוכנים למשקל העצום שדורשת האהבות.
ואף על פי כן, האבל הזה, אובדן אותו ״עצמי״ ישן, הוא שער מקודש. יש צורך בעבודה עמוקה כדי להתבונן בו, לשבת עם חוסר הנוחות והעוצמה, להחזיק במתח הכרוך באהבה ובהצפה מבלי לברוח.
עצמי ישן מת, ועצמי חדש נולד: מקורקע בנוכחות, בענווה ובאהבה עזה שגדולה הרבה יותר מהפחד.
האבהות אינה רק תפקיד. באבהות אתם מתרגלים בכל יום כניעה, הישארות כאשר ברצונכם לברוח, התרככות כאשר אתם רוצים להתפרץ, ובחירה באהבה על פני הבריחה.
בכל רגע ורגע.
בכל יום ויום, ולשארית חייכם.