מאת: ג׳ף פוסטר
תרגום: סמדר ברגמן
השלב הבא אחרי קְשִׁיבוּת נוכחת הוא לשאול ״מי אני!?״ מי הוא זה שקשוב? מי הוא זה שמעניק תשומת לב, או שלא?
אם אני מודע למחשבות, האם אני המחשבות שלי?
אם אני מודע לתחושות, האם אני התחושות שלי?
אם אני מודע לצורה כלשהי של מודעות, האם אני יכול להיות אותה צורה?
אנו מתחילים לתהות, האם אני הוא שמי? משרתי? האמונות שלי לגבי עצמי? ההישגים שלי? העבר שלי? העתיד שלי?
אני יכול להיות מודע לעבר שלי, לכן הוא לא אני,
אני יכול להיות מודע לחלומות שלי, לכן הם לא אני.
במודעות שהיא אני, הנשימה עולה ויורדת, הצלילים באים והולכים, המחשבות באות והולכות, אפילו המחשבות הרוחניות ביותר, אפילו המחשבות האלימות ביותר, אפילו המחשבות המבריקות ביותר לגבי המציאות, לגבי הקְשִׁיבוּת, לגבי ההתעוררות, לגבי המודעות עצמה.
מה בא והולך במודעות שלי?
מה תמיד נמצא כאן?
מהו הטבע הממשי שלי, העצמי הלא–משתנה שלי, הזהות העמוקה ביותר שלי, הבית האמיתי ביותר שלי?
מה נותר קבוע במשך כל המצבים האלה, חלומות, חוויות, נסיעות, תובנות? במשך כל העליות והמורדות של חיי? במשך כל ימי הייאוש העמוק ביותר או האושר הנעלה ביותר?
האם אני זהה לנוכחות שלווה זו?
האם אני אוקיינוס התודעה העצום שבו כל גל – כל מחשבה, תחושה, הרגשה, רצון, דחף, תובנה, חלום וחלום שהתנפץ – באים והולכים?
האם למעשה אני בלתי נפרד מהגלים האלה?
האם הגלים הם למעשה ביטויים שלי?
האם אני הרשות האוהבת, הרחבה והפתוחה לכל מחשבה, לכל דימוי, לכל גל של שמחה ועצב, בהירות וספק, אושר ושעמום?
האם אני הבית לחסר הבית, לאור שמאיר ללא הרף כל צורה וצורה, אפילו את הצורות החשוכות והכואבות ביותר, האהבה נטולת הצורה שלא דוחה דבר, מקבלת הכול, חוגגת את עצמה בכל רגע ורגע?
האם אני רגע ההווה עצמו, וכל שמופיע בו?
האם אני המסתורין העלום של החיים עצמם, מאוחד עם כל הקיים וייחודי באופן מובהק גם יחד, ביטוי אישי, אחד ומיוחד של כל הקיים?
האם אני המקודש המופיע כדבר רגיל, האלוהי הלובש צלם אנוש? האם כולנו כאלה?
האם שכחנו את הטבע האמיתי, האלוהי, האוהב, הסקרן והשמח שלנו? את הילד הפנימי שלנו, את הניצוץ המקודש שלנו?
*
אנו לא מתרגלים מדיטציה. אנו המדיטציה.
אנו לא מחפשים אחר האור. אנו האור.
לעולם לא נשברנו, אף על פי שלעתים אנו חשים שבורים.
החיפוש מסתיים כאן. היכן שהתחיל.
אין שלבים, רק נשימות.
לכן נשמו עכשיו, הרגישו בכפות רגליכם על הקרקע, הרגישו בחום השמש על פניכם, ודעו שהמסתורין כבר מציף, מרווה וממלא אתכם, ואין זה משנה מי אתם לדעתכם, ואין זה משנה מה אתם מבקשים, ואין זה משנה לאילו גבהים טיפסתם ואין זה משנה לאילו תהומות ירדתם בחיפושכם התמים אחר האהבה… ואין זה משנה עד כמה אתם ״קשובים״ היום.
זה לא משנה. אתם אהובים.
