מאת: ג׳ף פוסטר
תרגום: סמדר ברגמן
אל תהיו רוחניים איתי, אהוביי.
במקום זאת, היו כנים!
כעסו עליי. אמרו לי מה אתם מרגישים באמת.
ספרו לי עד כמה אתם עצבנים.
צעקו. ובכו. הראו לי את פגיעותכם.
בטאו את שעל לבכם.
אמרו את הדבר הלא נכון. עשו בלגן.
לא אכפת לי. אנו יכולים לנקות אחר כך.
אני רוצה רק לפגוש בכם. עכשיו.
אל תחכו עד אשר יהיו בידיכם המילים המושלמות.
אל תחכו עד אשר האש היקרה שלכם תכבה.
או עד אשר הדמעות שלכם ייבשו.
אין בושה ב״התחרפנות״.
כעס אינו ״לא רוחני״.
הוא יפהפה. הוא עוצמה.
אני רוצה לפגוש בכם מאחורי המסכה.
מעבר לילד הקטן החמוד, ילדה הקטנה הטובה.
התלמיד הרוחני המחונך.
המומחה. הרגוע.
האדם שאף פעם לא הרשו לו להרים את קולו.
אני רוצה להרגיש בלהבות הארורות שלכם!
אני רוצה להרגיש באמת שלכם!
בלהט שלכם! במה שאתם רוצים! משתוקקים!
בערגות שלכם שלא נענו! בתקוות המתוסכלות שלכם!
אל תחששו שמא תפגעו בי.
פשוט הניחו לחיים לדבר דרככם. עכשיו.
אני אקח אחריות על הכאב האישי שלי.
בבקשה. אני מעדיף לקבל את הזעם הטהור שלכם עכשיו
מאשר שנים של סיפורים, האשמות, טינה
והתנהגות פאסיבית–אגרסיבית.
השליכו את הבולשיט הרוחני.
פשוט ספרו לי איך פישלתם.
הוציאו הכול והניחו על השולחן.
אני לא אבייש אתכם.
ונוכל להתקדם משם.