מאת: ג׳ף פוסטר

תרגום: סמדר ברגמן

תמונה מאת Alice Alinari מאתר Unsplash

אתם צריכים ליפול כדי לעוף, אתם צריכים להישבר כדי להירפא, וכאשר מדובר בסליחה, עליכם להרגיש את הכאב, את הצער, את הכעס ואת הייאוש הכרוכים בגבולות שנחצו, לפני שהכול יוכל לעבור לאהבה. עליכם להעניק תוקף לחלק שלכם ששורף, שצורב, שכואב, שמרגיש חבול, מוכה ונטוש עכשיו, להציף חלק זה שלכם במודעות אוהבת, להחזיק בילד פגיע ויקר זה ולאמצו אל לבכם.

אתם לא יכולים ״לבצע״ סליחה, לא, אתם לא יכולים לקפוץ אל תוכה, למהר אליה, עליכם לאפשר לעצמכם לשכוח מהסליחה, להאט לחלוטין ולכאוב תחילה. זוהי דרכם של האלים. עליכם לפתוח את לבכם לכאב ולב סגור, שהתרכך אל מקום מוגן ואיתן, מטפל בעצמי הפצוע היפה, מתאבל על המציאות שהתנפצה ושוקע לאיטו אל תוך מציאות חדשה ונוכחת זו.

רק אז, אולי, כאשר הלב מעכל את הכאב באהבה, הלב יתחיל להיפתח בעצמו. כאשר הוא מוכן לכך ולא רגע אחד קודם לכן.

פתחו את לבכם אל עצמכם, ועם הזמן, אולי תהיו מסוגלים לפתוח את לבכם לאנשים שפגעו בכם.

מבלי לגנות את מה שהם עשו, מבלי לתרץ תירוצים עבור התנהגותם הלא–מודעת, אולי תהיו מסוגלים למצוא חמלה עם הזמן, לראות את החלק הלא–אהוב שלהם שפשוט לא ידע כיצד לחיות או לאהוב, תבינו אולי את הכאב שהם לא היו מסוגלים להרגיש, תכירו אולי את התחושות שהם לא היו מסוגלים לעכל, תבינו שהם חיפשו הקלה מחוץ לעצמם ושהבורות והאלימות שלהם היו רק אלימות–עצמית, אליה התנכרו ושאותה השליכו מהם.

אם לא יודעים את שעשו, אפילו אם הם יודעים. הייתה זו מחלת הנשמה. הם חיפשו אחר הקלה בדרכים לא–מודעות.

אתם יכולים עדיין לקבוע גבולות ברורים ולהחזיק בהם. אתם יכולים עדיין לדבר בלהט בזכות עצמכם ואהוביכם. חמלה לאחרים אינה מנוגדת לאהבה–עצמית.

אבל אל תנסו לסלוח להם עכשיו. כן, אם אינכם יכולים לסלוח, סלחו לכך במקום זאת, סלחו להיעדר הסליחה והכירו בכך שזוהי סליחה עמוקה יותר.

אל תביישו את עצמכם בשום דרך בשל ״חוסר היכולת שלכם לסלוח״. אל תכנו את עצמכם חלשים או לא–רוחניים – שניהם לא נכונים. סליחה יכולה להתרחש עם הזמן כאשר אתם צוללים עמוק אל תוך עצמכם ומוצאים את השלמות שמעולם לא נלקחה מכם, את העוצמה המקודשת שהיא שלכם ושלכם בלבד.

סליחה היא בראש ובראשונה סליחה–עצמית,

אהבה שבוערת בפנים וזוהרת כלפי חוץ, עם הזמן.

אני אוהב כאשר אני סולח

ואני אוהב כאשר אני לא סולח.

נוכחות אמיצה וסלחנית

מחזיקה בכולנו,  תמיד.

לא חובה – אבל מומלץ… לתת תמורה!