מאת: כריסטינה לופז

https://christina-lopes.com/

מאנגלית: סמדר ברגמן

תורגם, עובד ונערך מקובץ אודיו

במאמר זה תלמדו מהי באמת דיסוציאציה מנקודת מבט רוחנית. כמו כן, אחלוק איתכם את תהליך הריפוי המוכח שלי בן שלושה שלבים.

במאמר זה נדבר על:

• מהי דיסוציאציה או ניתוק? אוסיף נקודת מבט רוחנית חשובה.
• מדוע אנו מתנתקים ומדוע אנשים רגישים נמצאים בסיכון הגבוה ביותר לדיסוציאציה.
• שמונה סימנים לדיסוציאציה, כדי שתוכלו לזהותה באופן מיידי (תסמיני הדיסוציאציה).
• כיצד לרפא דיסוציאציה בעזרת תהליך מוכח שיצרתי, בן שלושה שלבים, כדי שתוכלו סוף–סוף לחזור למצב של רווחה נפשית ולהגשים את הפוטנציאל הגבוה ביותר שלכם.

הקדמה

אם אתם אנשים רגישים, רוב הסיכויים שאתם עושים שימוש במה שידוע בפסיכולוגיה כדיסוציאציה (ניתוק), כדרך להגן על עצמכם מפני כאב וטראומה. דיסוציאציה זו עלולה להפוך להרגל ואתם עלולים להשתמש בה כל חייכם מבלי לדעת זאת. אל תטעו, הדיסוציאציה עלולה לשבש את חייכם אם אינכם יודעים כיצד לרפא אותה.

במאמר זה אדון במהות הדיסוציאציה מנקודת מבט רוחנית. תלמדו מדוע אנשים רגישים מאוד נמצאים בסכנה הגבוהה ביותר לניתוק שכזה. אציין מהם תסמיני הדיסוציאציה ולאחר מכן אחלוק איתכם תהליך פשוט בן שלושה שלבים שבו אני משתמשת כדי לסייע למטופלים להירפא מהדיסוציאציה.

שלום לכן, נשמות יפהפיות. שמי כריסטינה לופז, אני אלכימאית לב ומטרתי לסייע לכן לפתוח את לבכן, לרפא את העבר ולחיות חיים מלאים בתכלית. במאמר זה נצלול לתופעה הידועה היטב בפסיכולוגיה, המכונה דיסוציאציה. אך הפעם אעסוק בנקודת מבט רחבה יותר, אתם תלמדו על המהות האמיתית של הדיסוציאציה מנקודת המבט הרוחנית, כיוון שאם אינכם מכירים את נקודת המבט הרחבה יותר, לעולם לא תצליחו לרפא אותה.

חילקתי מאמר זה לארבעה חלקים. בחלק הראשון נעסוק במהות הדיסוציאציה, וזה המקום שבו אשתף אתכם בנקודת המבט החשובה כל כך – נקודת המבט הרוחנית. בחלק השני, נבדוק מדוע אנו מתנתקים, בייחוד מדוע אנשים רגישים מתנתקים. בחלק השלישי, נעבור על שמונת הסימנים העיקריים של הדיסוציאציה, כדי שתוכלו לזהותה באופן מיידי אם אתם מתנתקים, כיוון שייתכן ואתם מתנתקים מבלי לדעת זאת. ובחלק הרביעי, אחלוק איתכם את התהליך הפשוט שיצרתי, בן שלושה שלבים, שיעזור לכם להירפא מהדיסוציאציה.

חלק שלישי

נעבור לחלק השלישי ונסקור כעת שמונה סימנים לדיסוציאציה, כדי שתוכלו להבחין באותות הללו באופן מיידי ולהבין אם אתם מתנתקים מבלי ששמתם לב לכך.

הסימן הראשון לדיסוציאציה, הסימן עליו דיברתי כאשר התייחסתי לפיצול הנשמה – הוא קהות חושים ואדישות.

כאשר אתם מתחילים להתפצל, הדבר מתרחש למעשה ברמות רבות בו–זמנית – רמת הגוף, רמת השכל/הרגש ורמת הנשמה. כאשר מתרחשת הדיסוציאציה, אתם מתפרקים ומתפצלים. אתם מתחילים להרגיש קהות חושים, כיוון שאינכם נמצאים עוד במצב של שלמות. אנשים רבים דיווחו שהם לא רוצים לחיות, שהם לא מסוגלים להרגיש, שהם מתנהלים כרובוטים, חוזרים שוב ושוב על שגרת היום, לא מרגישים אהבה, לא מרגישים אושר או שמחה, לא מרגישים דבר. כל אלה הן הצהרות שכיחות של אנשים שהגיעו למצב זה. אם אתם מרגישים קהות חושים שכזאת, אתם סובלים מדיסוציאציה.

הסימן השני הוא קושי בזיהוי רגשות או בתחושת רגשות. לפני שתאמרו: ״היי, אני אדם רגיש מאוד, אין לי שום בעיה לחוש רגשות״, לפני שתאמרו זאת, כיוון שגם אני נהגתי לומר זאת, ברצוני לספר לכם סיפור קצר. כאשר חיי התפרקו, אני זוכרת שישבתי מול הפסיכותרפיסט שלי והוא היה פסיכותרפיסט מוכשר מאוד, בעל הכשרה וידע רבים. אני זוכרת שבפגישה הראשונה שלנו הוא סקר את כל גופי. הוא הביט בגופי, מכף רגל ועד ראש. חשתי כאב רב כל כך, חיי התפרקו, הכול התפורר. ואני זוכרת שהפסיכותרפיסט שאל: ״איך את מרגישה?״ ואני עניתי: ״כואב לי, כל כך כואב לי״. והוא הביט בגופי ואמר: ״את כועסת״. הבטתי בו ועניתי: ״לא, לא נכון. פשוט כואב לי״. והוא אמר: ״לא, לא, לא. את כועסת״.

ואז הוא אמר משהו שלא אחזור עליו, כיוון שהיה זה משהו אישי מאוד, אבל היה זה סוג של פרובוקציה. ואני הזדקפתי בכיסא, יכולתי לחוש בכעס עולה מתוך הבטן שלי ואל המודעות שלי. ובאותו רגע ממש הבנתי עד כמה הדחקתי את הרגשות. הייתי מנותקת וחוויתי דיסוציאציה במשך שנים רבות כל כך, שכאשר קראתי לרגש בשם, קראתי לו ״כאב״, כאשר למעשה היה זה כעס. לא ידעתי כיצד לזהות את הרגשות. לא ידעתי לזהות כלל מה אני מרגישה.

וזהו דבר שכיח מאוד במצבי דיסוציאציה. האדם מתקשה להרגיש את רגשותיו או יכול להיות שהוא כלל לא מסוגל לזהות אותם, כיוון שהכול ״מבולגן״ בתוכו. זה הסימן השני.

הסימן השלישי גם הוא שכיח. אני קוראת לו אובדן זיכרון. במצב זה אתם שוכחים חלקים מילדותכם, או שוכחים חלקים מחייכם המשוייכים לטראומה. מטופלים רבים אומרים לי: ״אני לא זוכר הרבה מילדותי״, ״אני לא זוכר כלל את ילדותי״. אנשים אחרים אומרים: ״יש חלקים ותקופות בחיי ששכחתי לחלוטין, אני לא זוכר/ת אותם כלל״. אם אתם חווים אובדן זיכרון, זהו סימן נוסף לכך שאתם חווים דיסוציאציה. התנתקתם ממשהו כואב שקרה לכם ולכן התרחש אובדן זיכרון.

אל תשכחו לתמוך

הסימן הרביעי הוא ניתוק הגוף. גם הוא שכיח מאוד, אבל קל יותר לזהות אותו בעבודה פרטנית. עליכם להיות מודעים מאוד לעצמכם כדי לזהות סימן זה. במצב של ניתוק הגוף, האדם ירגיש בדרך כלל מגושם מעט בתוך גופו. תהיה לו קואורדינציה גרועה. אני רואה זאת לעתים קרובות בעבודה אישית עם אנשים, אנסה להתחיל לבצע עבודת גוף עם אדם מסוים, לגרום לו לנוע בדרך כלשהי והוא פשוט לא יהיה מסוגל לבצע. הוא חסר קואורדינציה. הוא מרגיש מגושם. כאשר אדם מרגיש אי–נוחות בגופו ושהוא מגושם, זהו סימן ברור מאוד לניתוק. והסיבה מדוע אתם עלולים להרגיש אי–נוחות, חוסר קואורדינציה ומגושמות, היא משום שהגוף שלכם פוצל במקומות רבים ושונים, שהרי קואורדינציה זקוקה לאינטגרציה של הגוף, היא מתאפשרת כאשר כל המערכת עובדת יחד בשיתוף פעולה. אם אתם מפוצלים, אינכם מחוברים. זו הסיבה למגושמות שאנשים רבים מרגישים, לתחושת חוסר הנוחות והם מתקשים לבצע עבודה עם הגוף. זהו סימן לניתוק מהגוף.

הסימן החמישי הוא קושי להתחבר לאנשים. לפעמים אנשים אומרים לי: ״אין לי שום בעיה ליצור קשר עם אנשים אחרים. יש לי חברים ואני מסתדר עם בני המשפחה שלי, זו כלל לא בעיה אצלי״. אבל אז אנו מתחילים לחפור עמוק יותר. יכולים להיות לכם קשרים טובים ומערכות יחסים טובות עם בני המשפחה שלכם, עם חברים קרובים, אבל בדרך כלל, הקשיים מתגלים במערכות יחסים רומנטיות, בהן יהיה לכם קושי רב יותר.

הנה תרגיל שאני עושה בו שימוש, תרגיל שיוכל לשמש פעמון אזהרה, תרגיל שבעזרתו תוכלו לברר אם אתם מתקשים ליצור קשר עם אנשים. הסימן שאני משתמשת בו הוא האופן שבו אתם מחבקים. איך אתם מחבקים? נחשו מי נחשפה בעזרת התרגיל הזה? אני. אני מכירה אפוא תרגיל זה היטב. אנשים שמתקשים ליצור קשר עם אחרים, מתקשים להעניק חיבוק גדול וטוב. אדם החווה דיסוציאציה, יעניק תפיחה שטחית על הגב במקום חיבוק. האם ראיתם פעם חיבוק שכזה, שבו מישהו בא להתחבק איתכם ואתם שומרים על מרחק כדי שהחזה שלכם לא ייגע בחזהו ופשוט תופחים קלות על גבו? זה מה שאני הייתי עושה. הייתי עושה זאת ואני זוכרת שקרובי המשפחה שלי היו אומרים: ״בחיי, החיבוקים שלך מגוחכים לחלוטין״. הסיבה לכך שאדם עושה זאת היא משום שהוא בדיסוציאציה. משום שאני מפחדת מאוד לקרב את חזי אל חזהו של אדם אחר ולאמץ אותו אל לבי – הדבר מפחיד מאוד, כיוון שהוא מחייב חיבור. אני מחברת, פשוטו כמשמעו, את צ׳אקרת הלב שלי אל צ׳אקרת הלב של אדם אחר. ואם אני בדיסוציאציה, איני יודעת כיצד לעשות זאת.

אז זהו מבחן החיבוק. בצעו את מבחן החיבוק בעצמכם. בפעם הבאה שאתם ניגשים לחבק מישהו, שימו לב לאופן שבו אתם עושים זאת. האם אתם מחבקים–טופחים או האם אתם מחבקים חיבוק עז וממושך. אנשים שאין להם בעיה לחבק אחרים, הם מחבקים מדהימים. הם יאמצו אתכם אל חזם בעוז, והם יחזיקו בכם לזמן מה, הם לא ימהרו להתנתק. לאנשים שכאלה אין בעיה ליצור קשר עם אחרים ולהתחבר אליהם. בצעו את מבחן החיבוק בעצמכם.

הסימן השישי הוא היעדר קשר עין. זהו סימן שכיח מאוד ויכול להיות שאינכם יודעים זאת. והסיבה לכך שאנשים דיסוציאטיבים מתקשים לקיים קשר עין היא משום שזהו קשר אינטימי מאוד. כאשר אני מביטה בעיניו של מישהו, זוהי פעולה אינטימית מאוד, נכון? ופעולה אינטימית זו מחייבת דבר נוסף. מהו? היא מחייבת חיבור. אני מתחברת אל אותו אדם באופן מיידי כאשר אני מביטה בעיניו ואם אני דיסוציאטיבית, כל סוג של חיבור יקשה עליי מאוד. נחשו מי נהגה להימנע מקשר עין? נחשו מי עדיין מתקשה לקיים קשר עין בכל יום? אני. גם היום אני צריכה להתאמץ לעשות זאת באופן מודע, ולוודא שאיני מפנה את מבטי. מפתה לעשות זאת. כאשר אני מדברת עם מישהו והשיחה הופכת אינטנסיבית, אני נוטה להפנות את מבטי. זה הרגל חזק עבורי. זה הרגל חזק עבור אנשים הלוקים בדיסוציאציה. הם מפנים את מבטם לעתים קרובות כאשר הם משוחחים עם מישהו. הם מדברים איתם כאן, אבל הם מסתכלים לשם. זהו סימן שכיח מאוד. ושוב, הסיבה לכך היא שקשר עין מחייב חיבור. וכאשר אתם דיסוציאטיבים, אינכם מוכנים לכך.

הסימן השביעי נקרא קיצונויות של אי–נוחות גופנית. אנשים שחווים דיסוציאציה מתנהלים באופן שכיח בשתי קיצונויות בכל הקשור לאי–נוחות גופנית. הקיצונות האחת היא שהאדם יכול להיות רגיש מאוד, לנסות ולהימנע מכל סוג של אי–נוחות גופנית. אני נהגתי לעשות זאת. בכל פעם שניסיתי לעבד כאב, בכל פעם שגופי התחיל להרגיש מעט אי–נוחות, הייתי נכנסת לפניקה. שנאתי להרגיש אי–נוחות גופנית. בעקבות כל סוג של אי–נוחות גופנית או כאב גופני, הייתי נבהלת ואומרת: ״אני חייבת להפסיק מייד״. ואני זוכרת שנהגתי לעשות זאת כאשר ביצעתי עבודה ותרגילים גופניים שמטרתם הייתה לסייע לי לשלב את הכאב. היה עליי להתאמץ מאוד שלא לברוח מאי–נוחות גופנית, להשתחרר אל תוכה ולאפשר אותה.

צד אחד הוא אפוא מצב שבו אתם רגישים מאוד לאי–נוחות גופנית זו ונכנסים לפחד או לפניקה כאשר גופכם מתחיל לחוש כאב. תכופות, אנשים דיסוציאטיבים מתחילים לחוש פניקה כאשר גופם חווה כאב או אי–נוחות כלשהם. זו קיצוניות אחת.

הקיצוניות השניה היא ההפך הגמור מהראשונה. אלה הם אנשים שמשתמשים באי הנוחות הגופנית כדרך להתחבר אל עצמם שוב. לדוגמה, אנשים שנוהגים לפגוע בעצמם. היו לי מטופלים שנהגו לפגוע בעצמם כדרך להתמודד עם הכאב. אנשים אחרים יעסקו בפעילות גופנית מאומצת ומוגזמת עד אשר גופם יחוש מוכה. אלה הם המתעמלים בהגזמה, אנשים שעוסקים בספורט באופן קיצוני, אבל הם לא עושים זאת משום שהדבר מעניק להם שמחה. הם עושים זאת כדי ״להלקות״ כביכול את הגוף שלהם. האנשים שפוגעים בעצמם, האנשים שמתעמלים עד כלות ושדוחפים את גופם אל קצה גבולות הכאב, אך ממשיכים לעשות זאת שוב ושוב, שייכים לסוג השני של מי שלוקה בדיסוציאציה. אנשים אלה עושים זאת כדי לאפשר לעצמם להרגיש שוב מחוברים זמנית לגופם. כאשר שאלתי מטופלים שלי: ״מדוע חתכת את עצמך?״, הם היו עונים: ״כאשר אני חותך את עצמי, לפחות אני מרגיש משהו״. אתם מבינים?

אלה שתי הקיצונויות – בריחה מכאב או בריחה אל כאב ושתיהן שכיחות במצבי דיסוציאציה.

הסימן השמיני הוא היעדר מודעות עצמית. נחשו מי סבלה מבעיה זו? אני. כאשר אנשים מתנתקים, מעניין להבחין שרבים מהם חסרים מודעות עצמית. קל להבין מדוע, נכון? אם חוויתי פיצול פנימי וחלקים ממני מפוזרים כאן ושם, מצב המודעות העצמית שלי יהיה מוגבל, כיוון שישנם דברים בתוכי שאיני מסוגלת לראות. והנה עובדה משעשעת, אני אוהבת לצחוק על עצמי ועל המצב האנושי בכלל. לעתים קרובות מאוד, אנשים אלה טובים מאוד בזיהוי בעיות אצל אנשים אחרים. אם ניקח אותי כדוגמה, אני מאמנת נהדרת. אני יכולה להבחין בדברים ממרחק אצל אחרים, אבל כאשר אני בוחנת את עצמי, קשה לי יותר והיה לי קשה יותר, בייחוד לפני שנירפאתי וכאשר הייתי במצב של דיסוציאציה. אבל גם כיום, היכולת שלי לזהות דברים אצל אחרים ולעזור לאחרים טובה יותר מהיכולת שלי להתבונן פנימה אל תוך עצמי. לכן, לעתים אני זקוקה שאנשים אחרים יציבו מולי מראה. אני זקוקה למאמנים אחרים, למסייעים אחרים שישמשו לי מראה ושישקפו לי את הדברים שאני צריכה לראות, כיוון שאיני יכולה לראותם בעצמי.

ולכן, היעדר מודעות עצמית הוא שכיח מאוד. אם קל לכם מאוד לייעץ לאחרים, אם אתם טובים בזיהוי בעיות אצל אנשים אחרים, אבל מתקשים להבין ולזהות בעיות פנימיות שלכם, מתמודדים עם דברים רבים בחייכם האישיים, הסיבה היא חוסר מודעות עצמית. הדבר נורמלי מאוד אצל אנשים דיסוציאטיבים – אל תשפטו את עצמכם!

החלק הרביעי והאחרון – יתפרסם בקרוב.