מאת: כריסטינה לופז
https://christina-lopes.com/
מאנגלית: סמדר ברגמן
תורגם, עובד ונערך מקובץ אודיו
~ חלקים ראשון ושני ~
במאמר זה תלמדו מהי באמת דיסוציאציה מנקודת מבט רוחנית. כמו כן, אחלוק איתכם את תהליך הריפוי המוכח שלי בן שלושה שלבים.
במאמר זה נדבר על:
- מהי דיסוציאציה או ניתוק? אוסיף נקודת מבט רוחנית חשובה.
- מדוע אנו מתנתקים ומדוע אנשים רגישים נמצאים בסיכון הגבוה ביותר לדיסוציאציה.
- שמונה סימנים לדיסוציאציה, כדי שתוכלו לזהותה באופן מיידי (תסמיני הדיסוציאציה).
- כיצד לרפא דיסוציאציה בעזרת תהליך מוכח שיצרתי, בן שלושה שלבים, כדי שתוכלו סוף–סוף לחזור למצב של רווחה נפשית ולהגשים את הפוטנציאל הגבוה ביותר שלכם.
הקדמה
אם אתם אנשים רגישים, רוב הסיכויים שאתם עושים שימוש במה שידוע בפסיכולוגיה כדיסוציאציה (ניתוק), כדרך להגן על עצמכם מפני כאב וטראומה. דיסוציאציה זו עלולה להפוך להרגל ואתם עלולים להשתמש בה כל חייכם מבלי לדעת זאת. אל תטעו, הדיסוציאציה עלולה לשבש את חייכם אם אינכם יודעים כיצד לרפא אותה.
במאמר זה אדון במהות הדיסוציאציה מנקודת מבט רוחנית. תלמדו מדוע אנשים רגישים מאוד נמצאים בסכנה הגבוהה ביותר לניתוק שכזה. אציין מהם תסמיני הדיסוציאציה ולאחר מכן אחלוק איתכם תהליך פשוט בן שלושה שלבים שבו אני משתמשת כדי לסייע למטופלים להירפא מהדיסוציאציה.
שלום לכן, נשמות יפהפיות. שמי כריסטינה לופז, אני אלכימאית לב ומטרתי לסייע לכן לפתוח את לבכן, לרפא את העבר ולחיות חיים מלאים בתכלית. במאמר זה נצלול לתופעה הידועה היטב בפסיכולוגיה, המכונה דיסוציאציה. אך הפעם אעסוק בנקודת מבט רחבה יותר, אתם תלמדו על המהות האמיתית של הדיסוציאציה מנקודת המבט הרוחנית, כיוון שאם אינכם מכירים את נקודת המבט הרחבה יותר, לעולם לא תצליחו לרפא אותה.
חילקתי מאמר זה לארבעה חלקים. בחלק הראשון נעסוק במהות הדיסוציאציה, וזה המקום שבו אשתף אתכם בנקודת המבט החשובה כל כך – נקודת המבט הרוחנית. בחלק השני, נבדוק מדוע אנו מתנתקים, בייחוד מדוע אנשים רגישים מתנתקים. בחלק השלישי, נעבור על שמונת הסימנים העיקריים של הדיסוציאציה, כדי שתוכלו לזהותה באופן מיידי אם אתם מתנתקים, כיוון שייתכן ואתם מתנתקים מבלי לדעת זאת. ובחלק הרביעי, אחלוק איתכם את התהליך הפשוט שיצרתי, בן שלושה שלבים, שיעזור לכם להירפא מהדיסוציאציה.
חלק ראשון
בואו נתחיל: מהי דיסוציאציה? לפני שנכנס לנקודת המבט הרוחנית והרחבה יותר של הדיסוציאציה, ברצוני לציין מהי ההגדרה הפסיכולוגית הרגילה של הדיסוציאציה. נכון לעכשיו, הדיסוציאציה מוגדרת כשבר באופן שבו השכל שלכם מתמודד עם מידע. לכן, הדיסוציאציה היא ניתוק ופיצול, ביסודו של דבר. היא ניתוק או קיטוע באופן שבו אתם מתמודדים עם מידע. כעת אתרחק מעט מהפסיכולוגיה, כיוון שהפסיכולוגיה טוענת שהדיסוציאציה היא בעיקר תופעה שכלית, נכון? זהו ניתוק באופן שבו השכל מעבד מידע, אך זה לא הכול. הדיסוציאציה משפיעה לא רק על השכל, היא משפיעה על כל כולכם. היא משפיעה על השכל, על הגוף ועל הנשמה. היא משפיעה על כל ההוויה שלכם, וכאן נכנס עמוק יותר כדי שנוכל לבחון את התמונה השלמה.
תחילה ברצוני להסביר את ההגדרה העיקרית בה אני עושה שימוש בדיון בדיסוציאציה. עבורי, הדיסוציאציה היא פיצול או קיטוע ברמות השכל, הגוף והנשמה שלכם בתגובה לכאב. לכן אתם מתנתקים. אתם יכולים להבין עד כמה הדבר עמוק ורחב הרבה יותר מההגדרה הפסיכולוגית, כיוון שכעת מעורבים לא רק השכל, אלא גם הגוף והנשמה.
הפיצול או הקיטוע מתרחשים בכל רמות ההוויה הללו. ואם אינכם מבינים זאת, זו הסיבה שאינכם מסוגלים להירפא, כיוון שאינכם יכולים לרפא רק את הניתוק ברמת השכל, עליכם לרפא אותו גם ברמות הגוף והנשמה. לדעתי, זוהי ההגדרה הכללית של הדיסוציאציה והפסיכולוגיה עוסקת היטב ברמה המנטלית. ברמה המנטלית, הניתוק הוא, פשוטו כמשמעו, בתוך השכל שלכם, ושם תתחילו לקבור או להדחיק דברים מסוימים שהתרחשו בעברכם. משמעות פיצול שכזה היא שתשכחו אולי זיכרונות מסוימים, תשכחו דברים מסוימים שאירעו לכם. אתם תדחיקו רגשות, אתם תתפצלו מהרגשות הללו. אבל דיסוציאציה ברמה המנטלית יכולה גם להתבטא במצב שבו אתם מפצלים חלקים של תת–האישויות שלכם. אחד מהפיצולים השכיחים ביותר המתרחשים כתגובה לטראומה, בייחוד אם הטראומה מתרחשת בשלב מוקדם בחיים, ידועה כ״ילד הפנימי הפצוע״. הילד הפנימי שלכם הוא תת–אישיות וכאשר הילד הפנימי נחשף לטראומה בשלב מוקדם, הוא מתפצל וקובר את עצמו בשכל התת–מודע, מחוץ לתחום הגישה. אלה הן כמה מהצורות השכיחות של הדיסוציאציה, וברמה המנטלית היא תמיד קשורה בפיצול ובהסתרה של דברים מסוימים, בין אם זיכרונות או רגשות שאינכם מסוגלים להתמודד עימם באותו זמן. זו הדיסוציאציה ברמה המנטלית.
נעבור לרמת הגוף, בסדר? כאן הדברים הופכים עמוקים ומורכבים יותר. ברמה זו, הגוף הפיזי שלכם יגיב לכאב או לטראומה על ידי כך שהוא יחסום או ידחיק אנרגיות מסוימות בתוכו. והדרך שבה אני אוהבת לתאר זאת היא לדמיין שהגוף מכיל כביכול פיוזים פנימיים. הגוף שלכם מכיל פיוזים פנימיים רבים, וכאשר הגוף שלכם מרגיש בפרץ אנרגיה שאותו הוא לא מסוגל לעבד באותו רגע, הגוף שלכם ״יקפיץ״ את אחד הפיוזים שלו. דמיינו לוח פיוזים בביתכם. אם יש קצר בביתכם, הפיוז יקפוץ. הוא יחסום את החשמל לפני שמשהו יתפוצץ בביתכם. לשם כך נועדו הפיוזים. כאשר הם קופצים, החשמל מפסיק לזרום.
הגוף שלכם עושה דבר זה בדיוק. כאשר מתרחש פרץ אנרגיה, בדרך כלל תוכן רגשי קשה מאוד, בזמן שבו אינכם מסוגלים לעבד אותו, בדרך כלל בילדות… כאשר מתרחש פרץ של תוכן רגשי שהגוף שלכם לא מסוגל לעבד, פיוזים מסוימים ״יקפצו״ בגופכם ויחסמו או יעצרו את האנרגיה באזורים מסוימים. הגוף שלנו מכיל מרידיאנים, אלה הם המעגלים החשמליים שלנו. ובכל רגע נתון, הגוף שלכם יכול לחסום את אחד מהמעגלים החשמליים שלו – לחסום נקודה מסוימת על המרידיאנים וכך האנרגיה נעצרת, מודחקת ונאספת באזור זה. ואם פיוז אחד או יותר ״קופצים״ בגופכם ועוצרים את זרימת האנרגיה לחלקים מסוימים של הגוף, זה הקיטוע באופן מהותי. כך ברמת הגוף – כאשר הגוף עוצר, חוסם או מנוון אנרגיה בחלקים מסוימים כתגובה לקצרים בתוכן הרגשי.
קשה מאוד להבחין בפיצולים הללו כיוון שבדרך כלל הם מתרחשים בילדות. אז מתחילה הדיסוציאציה. אנו מתחילים לבצע ניתוקים כאשר אנו קטנים משום שאיננו מוכנים או יכולים להתמודד עם טראומות רגשיות ועם כל מיני אירועים שמתרחשים בחיינו. חשבו על כך, ברגע זה ממש אתם יכולים להיות במצב פנימי של פיצול מבלי לדעת זאת. יכול להיות שישנם כמה וכמה פיוזים בגופכם שקפצו ואתם לא תדעו על כך.
בואו נעמיק מעט אל מעבר למרידיאנים שציינתי קודם לכן, כיוון שהכול חלק מהמורכבות העצומה של גופכם. חשבו על הצ׳אקרות, הצ׳אקרות הן מרכזי אנרגיה הנמצאים בגופכם, הם מושכים אנרגיה רבה יותר מאשר נקודות המרידיאנים. אי לכך, הצ׳אקרות ממלאות תפקיד מכריע בכל סוג של טראומה או תגובה לטראומה או דיסוציאציה. מה שאנשים לא מבינים לפעמים בנוגע לצ׳אקרות, אם תתבוננו בציור של צ׳אקרות מלפנים (כך מוצגות הצ׳אקרות בדרך כלל), נראה שיש לנו מעגלים בקדמת הגוף שלנו, כיוון שאנו מסתכלים על תמונה דו–ממדית. אך לא כך נראות הצ׳אקרות באמת, אם תתבוננו בציור של הצ׳אקרות מן הצד, תוכלו לראות שהצ׳אקרות הן למעשה מרכזי אנרגיה שנמשכים מהחלק הקדמי של הגוף אל החלק האחורי של הגוף, וחוזר חלילה. הן חוצות את הגוף שלכם במקומות מסוימים, הן חוצות את הגוף מהחלק הקדמי אל האחורי והן עוברות גם דרך עמוד השדרה שלכם. אפשר לומר שעמוד השדרה הוא כביש אנרגיה מהיר, שמחבר את כל הצ׳אקרות, כדי שהן תדברנה זו עם זו.
וכאשר אנו חווים תהליך דיסוציאציה זה, מה שמתרחש הוא שמרכזי האנרגיה הגדולים הללו, גם להם יש ״פיוזים״. כאשר אתם חווים טראומה גדולה או כאב גדול בצ׳אקרות השונות, בהתחשב במהות הטראומה, הפיוזים של הצ׳אקרות נוהגים בדיוק באותו אופן. הם ״קופצים״ (מתנתקים). וכאשר הם מתנתקים, אתם כאילו ״נחתכים״, אתם נחתכים ברמת הצ׳אקרה שבה ״קפץ״ הפיוז. ולכן, דוגמה קלאסית שאני יכולה לתת לכם כדי שתבינו את מהות הניתוקים, שקרתה למטופלים רבים וקרתה גם לי, היא שכאשר ״פיוז״ של צ׳אקרה ״קופץ״, ערוץ התקשורת שלה עם הצ׳אקרות האחרות מתנתק. דוגמה שכיחה לכך היא מה שהתרחש גם בחיי האישיים, והיא של אדם שחווה התעללות מינית בהיותו ילד, התעללות מצד אדם שהוא אוהב, כגון מטפל, הורה, קרוב משפחה או אדם שהוא מוקיר. כאשר הדבר קורה לילד, שני מרכזי אנרגיה עיקריים נפגעים בשל הטראומה הזאת: צ׳אקרת הלב, בשל החיבור הרגשי לאדם שהתעלל בו, והצ׳אקרות הנמוכות יותר – בעיקר הצ׳אקרה הראשונה והצ׳אקרה השניה, כיוון שבהן מאוכסנת רוב הטראומה המינית. אי לכך, כעת קיימת אצלו או אצלה טראומה בשתי רמות והצ׳אקרות הללו פשוט מפסיקות לתקשר זו עם זו. התוצאה היא שנים רבות מאוד של ניתוק מהצ׳אקרות הנמוכות ומצ׳אקרת הלב. הפיוזים בצ׳אקרות הללו קפצו והתנתקו בתגובה לטראומה הרגשית והמינית. זוהי דוגמה קלאסית לאופן שבו הצ׳אקרות ממלאות תפקיד וכאשר הן מתנתקות, אתם עלולים להיחתך כביכול, להתפצל והצ׳אקרות מפסיקות לתקשר זו עם זו ויוצרות פיצול נוסף בתוך גופכם.
כעת נעבור לרמת הנשמה. הדיסוציאציה ברמת הנשמה ידועה גם כ״פיצול נשמה״ או כ״אובדן חלקי נשמה״. מונח זה שאול מהתרבות השאמאנית. התרבות השאמאנית הבינה את פיצול הנשמה מזה אלפי שנים. אז מהו פיצול נשמה? הנה דימוי נוסף שאני רוצה לתת לכם, כדי להסביר מהו פיצול נשמה, מהי דיסוציאציה ברמת הנשמה… חשבו על הנשמה שלכם כעל זרקור גדול שנמצא מעל לראשכם, והוא מקרין את אורו מטה אל תוך גופכם. דמיינו שקיים זרקור יפהפה שמקרין אור אל תוך גופכם. למעשה, אם הנשמה שלכם לא הייתה עושה זאת, לא הייתם יכולים להתקיים. היא מקיימת את הגוף באמצעות הזוהר שלה, האור שלה. כעת הנשמה מאירה באורה מטה אל תוך גופכם בעוצמה של מאה אחוזים או בזוהר של מאה אחוזים, אבל היא יכולה לעמעם את האור בהתחשב במה שמתרחש בתוך הגוף.
לכן, דיסוציאציה ברמת הנשמה מתרחשת כאשר הנשמה שלכם מבחינה שאתם צוברים טראומה גדולה שם למטה על כדור הארץ והגוף שלכם משתגע בשל ניסיונו לעבד כמויות עצומות של כאב וטראומה. ומה שהנשמה עושה, כמנגנון הגנה, במטרה לסייע לכם לשרוד, הנשמה מעמעמת את אורה. הנשמה מעמעמת את עוצמת האור שהיא שולחת מטה, נאמר לכדי כשבעים או כשישים אחוזים בלבד. לשם דוגמה, ברגע שהנשמה מעמעמת את האור שהיא מקרינה אל תוך גופכם, אתם מפסיקים לחוש ברגשות ובתחושות. חוסר תחושה או אדישות הם הסימנים השכיחים ביותר של פיצול הנשמה. בשלב מאוחר יותר בחיים, הדבר עלול להיות הרסני מאוד ואנשים אומרים לי: ״אני מרגיש מת מבפנים״, ״אני בכלל לא רוצה לחיות״, ״אני לא יודע מה אני עושה כאן״, ״אני מרגישה מתה מבפנים״, ״אני לא מסוגלת לחוות שמחה״, ״אני לא מרגיש כלום״.
כאשר אנשים מתבטאים באופן שכזה, בדרך כלל הסיבה היא שהם מצויים במצב של פיצול נשמה, והסיבה לכך היא שהנשמה עמעמה את הזוהר שלה, עמעמה את אחוזי האור שהיא שולחת מטה אל תוך הגוף בתגובה לטראומה, כדרך להגן עליכם מהטראומה. והנה דבר חשוב, כאשר הנשמה מעמעמת את האור ואתם חווים חוסר תחושה ואדישות – זהו מנגנון הגנה. בזמן שבו אתם חווים את הטראומה, בייחוד אם אינכם מסוגלים לעבד כאב שכזה, כאשר הנשמה מעמעמת את האור – זו ברכה. משום שחוסר תחושה זה מאפשר לכם, לכל הפחות, לשרוד את מה שאתם עוברים. בשלב מאוחר יותר היא עלולה להפוך לקללה, אבל כאשר הנשמה עמעמה את האור, בזמן שהטראומה התרחשה, זוהי ברכה שמותירה אתכם בחיים.
כעת נעבור לחלק השני בהרצאה והוא מדוע אנו מתנתקים.
חלק שני
מתברר אפוא שאנו מתנתקים כדרך להגן על עצמנו מטראומה או מכאב. והדיסוציאציה מתרחשת בדרך כלל בזמן שבו איננו מסוגלים להתמודד עם הטראומה שאנו חווים. ולכן הדיסוציאציה מתחילה בגיל צעיר מאוד, בדרך כלל בילדות, כאשר איננו בוגרים רגשית, רוחנית ומנטלית. איננו בוגרים ואיננו מסוגלים לעבד את הכאב ולהתמודד עם הכאב שאנו חווים. דיסוציאציה מתחילה אפוא בילדות כמנגנון הגנה. והיא אכן מגינה עלינו כאשר איננו מסוגלים לעבד טראומה.
כעת יש לציין שהסיכוי לדיסוציאציה הוא הגבוה ביותר אצל אנשים רגישים מאוד. אם אנשים אלה חווים כאב או טראומה בילדותם, הם יסגלו לעצמם הרגל של דיסוציאציה. ובשל ההרגל שנוצר בילדות, אנשים רגישים מאוד ימשיכו להתנתק גם בגיל מבוגר יותר. לכן, אם משהו כואב התרחש בילדותם, בייחוד בגיל צעיר וההורים או בני המשפחה לא יודעים שהם אמפתים, שהם רגישים מאוד, הדבר יכול להעצים את הבעיה. בנוסף לכך, אנשים שכאלה עלולים להמשיך ולבצע דיסוציאציה גם בשל דברים קטנים יותר, דברים שאנשים לא–רגישים לא היו מתנתקים בגינם. אנשים סבורים שדיסוציאציה מתרחשת רק בעקבות טראומות גדולות, כגון התעללות מינית, רגשית או פיזית. אך הדבר לא נכון בהכרח בכל הקשור לאנשים רגישים מאוד – בשל רגישותם הגבוהה, הם יתחילו להתנתק בעקבות דברים קטנים יותר.
היה לי מטופל שדיווח שילדותו לא הייתה קשה, והוא לא הבין כיצד למד להתנתק. הייתה לו ילדות נורמלית, שום דבר רע לא קרה לו. ואז, ברגע שהתחלנו לחפור עמוק יותר, גילינו שהוא נפגע מהורה שנהג לצעוק עליו בקול רם. לכן, הורה שנהג להרעים עליו בקולו בילדותו היה סיבה מספיק טובה לכך שהוא יחווה דיסוציאציה. לכאורה, זהו עניין פעוט, נכון? הורה שצועק עליך אינו כה גרוע כהורה שמתעלל מינית, אבל עבור האדם הרגיש מאוד, הדברים הקטנים הללו עלולים להפעיל דיסוציאציה.
החלקים הבאים יפורסמו בקרוב.
