מאת: ג׳ף פוסטר
תרגום: סמדר ברגמן
הבושה מספרת לכם שאתם לא שייכים. שעמוק בלב הווייתכם אתם שבורים מיסודכם, פגומים, מקולקלים.
שלא מגיע לכם לדבר, להישמע, להילקח ברצינות.
שהרגשות והצרכים שלכם לא חשובים, או כלל לא קיימים.
שלא הייתם צריכים להיוולד, או שנולדתם בגוף הלא–נכון, לקיום הלא–נכון, למציאות הלא–נכונה, או גרוע מכך.
הבושה רוצה שתישארו קטנים. היא רוצה שתרכינו את ראשכם, שתזלזלו בעצמי העמוק ביותר שלכם, שתשתקו ושתסתתרו.
הבושה אומרת, ״אל תעשו בלגן״, אל תצעדו בנתיבכם, אל תספרו את האמת שלכם.
אתם תיכשלו, יצחקו עליכם, ותקבלו עוד הוכחה לכך שעמוק בפנים, אתם סתם זבל.
הבושה מכחישה את הקדושה שלכם. היא אומרת שאתם חוטאים מלוכלכים, לא רצויים, לא אהובים, שנועדתם לערימת האשפה.
האשמה משקרת. האשמה משקרת באמצעות הפיות והמוחות של אנשים אחרים, והיא משקרת גם באמצעות הדברים המשפילים והמצמצמים שאנו אומרים לעצמנו.
הבושה אפילו תבייש אתכם על כך שאתם מתביישים.
בריא לחוש בושה, לפעמים.
פוגעני להישלט על ידה, תמיד.
בריא להיות פגיעים, לעשות חשבון נפש, להסכים להודות בפגמים שלנו, בטעויות שלנו. לא בריא להלקות את עצמנו בשל אותם פגמים, ללעוג לעצמנו בשל הטעויות שלנו, או לבייש אחרים כדי לברוח מהבושה האישית שלנו.
אף אחד מאיתנו אינו האלוהים האחד. לכולנו יש מקומות רגישים, מקומות פצועים, מקומות אנושיים מאוד, מקומות בהם פישלנו, נהגנו בחוסר מודעות, הוצאנו את הכעס או הצער שלנו על אנשים אחרים, התפרצנו כאשר למעשה הזדקקנו לעזרה ולאהבה, הסתרנו את הצרכים והרגשות האותנטיים שלנו, וכן הלאה.
אף אחד מאיתנו אינו מושלם. זוהי התגלית הגדולה ביותר של הבושה. הפגמים שלנו לא הופכים אותנו לפחות טובים, הם הופכים אותנו לאנושיים מאוד.
אם ניצור מרחב בטוח בו נוכל יחד לחלוק את הבושה הבריאה שלנו, לדבר עליה בקול, להרגיש ולבטא אותה, להביע את הזעם ואת הצער שנמצאים אולי בשורשיה, אז נוכל לשבור את הכישוף של הבושה הרעילה ושל השנאה העצמית.
בושה מפסיקה להיות רעילה כאשר היא נשלפת מעומקי תת המודע, כאשר מאירים אותה באור, מדברים עליה, חולקים אותה ושוטפים אותה החוצה באהבה.
השקר נחשף. האהבה יכולה לזרום. הנזק מבוטל.
האמת יוצאת לחופשי.
