מאת: אלכס מיילס
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
ילדים להורים רעילים שבגרו ובחרו באמפתיה, במודעות ובחמלה, במקום להנציח את הפגיעה, הם מהאנשים החזקים ביותר שתוכלו לפגוש אי פעם.
הם גדלו בבתים שבהם האהבה הייתה מותנית – היכן שהחיבה ניתנה ברגע אחד ונלקחה ברגע הבא. היכן שהאישור היה מותנה בציות והטעות הקטנה ביותר הייתה מובילה לקרירות או לענישה.
לימדו אותם להטיל ספק בתחושות שלהם, לפקפק במה שהם ראו ושמעו, ולהשתיק את הצרכים שלהם כדי לשמור על שלום בית.
גַּזְלַיְטִינְג, מניפולציות, ריחוק רגשי ומצבי רוח בלתי צפויים היו התנסות יום–יומית.
יום אחד, הם היו הילד המועדף. למחרת, הבעיה. הם למדו לצעוד על קצות האצבעות. הם הפכו מודעים באופן חד מאוד למצבי רוח ולשינויים באנרגיה. היה עליהם ללמוד לקרוא הבעות פנים, שינויים בגון הקול, טריקת דלתות ושתיקות ארוכות – כיוון שאם היו מפספסים איזה סימן, הדבר עלול היה להוביל לריחוק רגשי.
הם לא פיתחו אמפתיה כתכונת אישיות. הם פיתחו אותה כשריון. הם הפכו קשובים רגשית לכל הסובבים אותם, כיוון ההישרדות שלהם הייתה תלויה בכך.
בבגרותם, הם נושאים את משקל הכאב שלא הם יצרו. הם מפקפקים בעצמם, מתנצלים כאשר לא עשו שום דבר רע, מרגישים אשמה כאשר הם משיבים בשלילה.
הם חושבים שוב ושוב על כל דבר שהם אומרים. הם מרגישים אשמה על כך שהם זקוקים למרחב. הם מתקשים לבטוח באנשים באופן מלא, גם כאשר אין להם סיבה לפקפק בהם. הצבת גבולות מרגישה כמו בגידה. מנוחה יכולה להרגיש כמו עצלנות. השמעת קול יכולה להרגיש לא בטוחה.
ואף על פי כן, הם בוחרים להירפא. הם חופרים בשנים של הריסות רגשיות כדי למצוא את קולם. הם כותבים מכתבים שלא נשלחים לעולם. הם הולכים לטיפול ואומרים דברים בקול רם זו הפעם הראשונה. הם בוכים על דברים שאף פעם לא נתנו לעצמם רשות להרגיש.
הם לומדים כיצד להיות הורים לעצמם, להעניק לעצמם את הדברים שלא קיבלו. הם לומדים איך להישאר כאשר יש קשיים, במקום להסתגר. הם מוותרים על האמונה שאהבה חייבת לכאוב כדי להיות אמיתית. הם מתחילים ללמוד כיצד לטפל בעצמם בדרכים אותן לא חוו מעולם בילדותם.
הריפוי שלהם שקט, איטי, תכופות בלתי נראה לעולם החיצון, ומלא נסיגות. אבל הוא שם. בכל פעם שהם אומרים ״לא״ מבלי להתנצל, בכל פעם שהם בוחרים בשלווה על פני הכאוס, ובכל פעם שהם מכבדים את הרגשות שלהם במקום להרגיש את מה שאמרו להם להרגיש – הם משכתבים את הסיפור.
הם לא רצו בפצעים ובכאב, אבל הם פועלים כדי להירפא מהם. הם בונים את עצמם מחדש מהפנים אל החוץ. וזו עוצמה שאין דומה לה.
