מאת: אלכס מיילס

תרגום ועריכה: סמדר ברגמן

אני לא יודעת מי צריכה לשמוע את זה, אבל עשית די והותר. הגעת כאשר לא התאים לך להגיע. המשכת לאהוב כאשר זה לא היה קל. נשארת זמן רב יותר מכפי שהיה עליך להישאר, קיווית שהדברים יהיו הדדיים. הקדשת זמן. הענקת חלקים מעצמך, תוך כדי כך שהעמדת פנים שאת בסדר.

את היית זו שהחזיקה במרחב, יצרת קשר ראשונה, התאמת את הטון כדי שהם לא ירגישו שלא בנוח, נשכת את לשונך כדי להימנע מוויכוח נוסף. ישבת עם הפגיעה האישית שלך, וידאת שהם מרגישים טוב. מזגת את כולך לכוס ריקה, ואז האשמת את עצמך בכך.

אבל הנה האמת: את מעולם לא היית הבעיה.

את היית הברכה.

את היית המרחב הבטוח.

הנחיתה הרכה. הדמות העקבית.

והם לקחו זאת כמובן מאליו – אולי משום שהם חשבו שלא תעזבי אף פעם. אולי משום שהם הניחו שתמיד תהיי שם.

הניחי להם להתגעגע אליך – כיוון שהם אכן יתגעגעו.

אולי לא עכשיו.

אולי לא מחר.

אבל יום אחד, הם ירגישו בחסרון נאמנותך, סבלנותך, לבך.

וכאשר כך יקרה, זו לא תהיה הבעיה שלך.

את רשאית להפסיק לקחת חלק בחייהם של אנשים שמעולם לא היו שם בשבילך. את רשאית להסתלק בשקט, מבלי לומר שלום רועם.

את רשאית להגן על השלווה שלך, במקום לנסות ללא הרף להרוויח את מקומך בחייו של מישהו.

זוהי הרשות שלך להפסיק להתכווץ כדי שאחרים ירגישו בנוח. להפסיק לרדוף אחרי בהירות מצד אנשים שמשגשגים על בלבול. הפסיקי להסביר את הערך שלך לאנשים שמחוייבים להבין אותך באופן שגוי.

הניחי להם להתגעגע לאנרגיה שהבאת אל החדר. לדרך שבה האזנת. לדרך שבה אהבת.

הניחי להם לשבת בדממה שאותה נהגת למלא.

הניחי להם לתהות מדוע הכול מרגיש קר יותר בלעדיך.

והניחי להם להתגעגע לברכה שהיא את – כיוון שהם אכן יתגעגעו.