מאת: סטיב ד׳לאנו גרסיה
תרגום ועריכה: סמדר ברגמן ©
טוב, בואו נפסיק להעמיד פנים. תהיתם למה הכול מרגיש קצת משובש בזמן האחרון. שתיקה במקום שבו היה פעם חבר. קרירות מוזרה שאתם מרגישים כשאתם נכנסים למסיבה והשיחה דועכת לפתע. תחושה מציקה שמישהו, איפשהו, מנהל רישום קפדני. זו תחושה אינטואיטיבית מעולה, יקיריי. הראשונה שהייתה לכם כל השנה.
זו הקארמה, והיא לא תצא אליכם מתוך ענן עשן, עם קלשון ביד – זה יהיה פשוט קיטשי. היא יושבת כרגע ליד שולחן המטבח שלכם, בכיסא שלכם, לובשת את הסוודר האהוב עליכם, אוכלת את העוגיות שלכם ומקריאה בקול את כל ההיסטוריה שלכם, כאילו הייתה סיפור לפני השינה. היא הגיעה לפרק שעוסק במה שעשיתם לאותו אדם מסוים, זה שנשבעתם שכבר שכחתם. היא לא שכחה. יש לה סימנייה בדיוק שם. והיא אפילו מחקה את כל הקולות.
הרשו לי להסביר לכם איך היא עובדת, כיוון שברור שאין לכם שמץ של מושג. היא לא ממהרת, והיא גם לא צריכה. נדמה לכם שהיא איטית? היא פשוט משרה אתכם במרינדה. כל שקר קטן ומתנשא, כל אדם שנטשתם ברגע שהפסיק להיות שימושי מבחינתכם, כל פעם שחייכתם למישהו אל פניו וברגע שהסתובב השחזתם את הסכין. כל זה נכנס לסיר לבישול איטי. ואז, ביום שלישי אחד, רגיל לחלוטין, כשהקומקום רותח והטלוויזיה מהמהמת ברקע, הכול נוחת עליכם בבת אחת.
הטלפון מצלצל, ועל הקו יש חדשות לא רצויות. האדם שסמכתם עליו עושה לכם בדיוק את הדבר שאתם עשיתם לכל האחרים, באותה משיכת כתפיים עליזה. ואתם תעמדו שם, מרוסקים לחלוטין, ותלחשו: ״למה שמישהו יעשה לי דבר כזה?״ בשעה שאי שם, במרחק, אישה במעיל יוקרתי צוחקת צחוק רך וחרישי, מלא סיפוק, מהסוג שאף פעם לא שמעתם. תענוג צרוף. באמת שהיא צריכה להתחיל לגבות כסף על הבידור הזה.
אתם תנסו כמובן להתמקח. כולם מתמקחים. תמצאו את אלוהים, תלכו לטיפול פסיכולוגי ותגלו חיבה חדשה לביטוי ״הייתי במקום חשוך״. הקארמה תישען לאחור, תשלב ידיים ותגיד: ״נחמד מאוד. המקום החשוך הזה היה לפני או אחרי שהתנהגתם כל חייכם כמו חארות לאנשים שאהבו אתכם?״
אתם תתנצלו, כמו אדם שמגיש קופון לח לחנות שנשרפה לפני שנים. היא לא תקבל אותו. היא לא יכולה לקבל אותו, הקופה כבר נסגרה. כיוון שהנה הדבר שימנע מכם לישון בלילה, כשתבהו בתקרה ותקשיבו לחריקות הבית – שום דבר שתעשו עכשיו לא יחזיר את הסרט לאחור. הנזק כבר נעשה, הוא נמצא שם בחוץ, מסתובב בעולם, ושמכם תפור בצד הפנימי של דש הבגד. הוא יודע את הנתיב חזרה אליכם. הוא פשוט בחר לנסוע בדרך שיש בה נוף יפה ועצירה לקפה.
ובכל זאת, באופן מוזר, אני מעריץ אותה. היא האישה הישרה היחידה שנותרה בבניין. אין שוחד, אין מועדפים, אין פרצות ואין עורך דין שיוכל לשכנע אותה לוותר. לא אכפת לה כמה אתם מקסימים, כמה עוקבים יש לכם או עד כמה משכנעת נראית הבעת הפנים העצובה שלכם בתאורה הנכונה. היא פשוט מאזנת את החשבונות, בשקט, ביופי ובאופן נטול כל כוונת זדון. ודווקא הדבר הזה, באופן כלשהו, הופך את הכול למפחיד עוד יותר.
אז תעשו לעצמכם טובה. תהיו בני אדם הגונים. דברו אמת. פרעו את חובותיכם, בקשו סליחה מתוך כוונה ממשית, ותפסיקו להתייחס לאנשים כאילו הם תפאורה בסרט הקטן שאתם מככבים בו. או שתמשיכו, כמובן, אני לא אימא שלכם.
אבל הלילה, כשהבית ישתתק, וכשתשמעו את הנקישה השקטה של המנעול שמסתובב מבפנים, אל תצעקו. כבר מאוחר מדי בשביל זה, והשכנים לא יבואו. היא נכנסה בעצמה לפני שעה. מאז היא עומדת למרגלות המיטה שלכם, מתבוננת בכם בשנתכם, סופרת כל נשימה שעוד נותרה לכם לבזבז. היא לא כועסת. היא לא ממהרת. היא פשוט מאוד מאוד מרוצה מעצמה.
וכאשר תפקחו סוף–סוף את העיניים ותראו אותה מחייכת אליכם מתוך החשכה, היא תתכופף אליכם ותלחש מקרוב: ״אמרתי שעוד אחזור״, ותראה לכם, תוצאה אחת איטית וסבלנית בכל פעם, בדיוק מה עשיתם במשך כל חייכם לכל שאר האנשים.
