ג׳ניפר הופמן
יוני 2016
מאנגלית: סמדר ברגמן
השבוע ציינו את יום האב בארצות הברית, יום שבו אנו חוגגים את מערכת היחסים שלנו עם האבות שלנו. לחלקנו אין הרבה מה לחגוג, האבות שלנו נעדרו מהבית, היו מרוחקים רגשית או כלל לא ידועים, ואיננו יכולים למצוא סיבה לחגוג את מערכת היחסים שלנו עמם. אבי מת לפני 27 שנים ואף על פי שרוב חיי כעסתי עליו ותהיתי האם אהב אותי כלל, אני מבינה כעת הרבה יותר דברים בקשר אליו ויכולה אפילו להודות על המתנות שהעניק לי, במקום להתמקד בפעמים שבהן התעלם מההזדמנויות הרבות שהיו לו להראות לי שהוא אוהב אותי.
אבות משקפים לנו את שיעורי העוצמה והאהבה שלנו, תכופות באמצעות המגבלות שלהם במקום באמצעות היכולות. כמו גברים רבים בדורו, אבי היה פגום רגשית. בגיל ארבע הוא התייתם בזמן מלחמת העולם השניה ובגיל שבע אומץ על ידי אנשים זרים במדינה זרה; את רוב חייו הוא חי עם השאלה מה אירע למשפחתו הביולוגית. הוא היה שקט, מופנם ומנותק רגשית. אולם היו כמה פעמים שבהן הפגין אהבה ותמיכה, כמו בפעם הראשונה שבן שחיבבתי דחה אותי והוא ניחם אותי, אמר לי שאני יפהפייה ושיום אחד אמצא מישהו שיאהב ושיעריך אותי.
רציתי שהוא יהיה חזק ועוצמתי, שיגן עליי ושיראה לי שהוא אוהב אותי כדי שאדע שאני ראוייה לאהבה. אבל הוא לא אהב את עצמו או לא חש ראוי לאהבה, זאת בשל נסיבות חייו, ולכן לא היה מסוגל להעניק לי אהבה שכזו.
אבי, כמו גברים רבים בדורו, היה אפוף אבל, כעס, עצבות, חוסר אונים, ולא היה לו מושג כיצד להביע את רגשותיו. בני דורו סברו שרגשות שייכים לנשים, וש״בנים לא בוכים״. היום אני יודעת שהוא לא יכול היה לתת לי את מה שלא היה לו, ואף על פי כן, יכול להיות שהוא רצה, ואני חושבת שרצה, אבל פשוט לא היו לו את המיומנויות או את הידע להיות נוכח רגשית עבור עצמו, כל שכן עבורי.
אני מרגישה שהיום אני מכירה את אבי טוב יותר מאי פעם, ואני שלמה עם האדם שהיה, במקום לכעוס על האדם שלא היה, או כפי שלמדתי לקבל, לא יכול היה להיות מעולם. נדרש לי זמן רב כדי להבין זאת. היו לי ציפיות רבות מאבי וכעסתי מאוד שהוא לא עמד בהן. לא יכולתי להבין את כאבו כיוון שרציתי שייתקן את כאבי, שיראה לי שאני עוצמתית וראויה לאהבה.
הוא התגורר עמי בחודשים האחרונים לחייו והדבר העניק לי הזדמנות לראות את עומק הסבל הרגשי שלו, את תחושות היותו בלתי ראוי, את עומק הפגיעה על שנקרע ממשפחתו, את האבל שנשא בתוכו, ועד כמה סגור היה לבו. רגעים ספורים לפני שמת הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, שהוא גאה בי והתנצל על שלא היה אב טוב יותר. נדרשו לו כמעט 30 שנים כדי לומר לי זאת והיו אלה הריפוי והוכחת האהבה שהייתי צריכה.
הייתה זו גם נקודת החלטה עבורי: יכולתי לקבל זאת ולהתקדם או לכעוס ולדחות מתנה זו משום שהייתה קטנה מדי וניתנה מאוחר מדי. בחרתי לקבלה (למרות שלא מיד), אסירת תודה על שאהב אותי במידה שאפשרה לו למצוא את האומץ לומר זאת, אפילו אם רק ברגעי חייו האחרונים. כעת אני יודעת, עם ההבנה שנרכשת מניסיון, שחוכמה מגיעה עם הגיל, וחמלה מהיותנו הורים, שהמגבלות הרגשיות של אבי היו מתנה שהעניק לי. יכולתי לבחור להיות כמוהו, או יכולתי לבחור להיות פתוחה רגשית ככל הניתן ולסיים את האבל, הכאב, הכעס, חוסר האונים והריחוק הרגשי שהיו מורשת הדור הזה.
אנו בוחרים את הורינו, אפילו את האבות המרוחקים, הפוגעים, הנעדרים או הפצועים שלנו, כדי שנוכל לרפא את עצמנו. האמונה שהאבות צריכים להיות או צריכים היו להיות _______________ (מלאו את החסר) מטילה את נטל הריפוי שלנו עליהם ומגבילה את יכולת הלמידה והריפוי של המסע המשותף שלנו.
בין אם הם היו מתעללים נוראים או חביבים ואוהבים, יש סיבה מדוע בחרנו בהם וכאשר נוכל להיות רחומים וסלחנים כלפיהם וכלפי עצמנו, נוכל לשחרר את כל תקופות החיים של הכעס והאכזבה ולקבל אותם כפי שהם: בני אדם העושים כמיטב יכולתם עם הידע והלמידה שלהם. בין אם חוויתם אבהות טובה או רעה, אביכם הוא חלק מקבוצת הנשמה שלכם, היבט חשוב במסע הריפוי שלכם ומראה נוספת לריפוי שלכם.
יום האב נופל השנה גם על ״יום ההיפוך״, חגיגת היום הארוך ביותר והשמש מייצגת את האב באסטרולוגיה. זו סיבה נוספת עבורנו לשוב ולאמץ נקודת מבט גבוהה יותר לגבי כל מערכות היחסים שלנו, אבל בייחוד, לגבי מערכות יחסים שאותן אנו מתאמצים להבין או שעמן אנו מתקשים להשלים, כיוון שאנו מרגישים שהיו חסרות בדרכים רבות כל כך.
יש היבט נוסף שיש לשקול בעת שאנו מחליטים האם נחייה את כל חיינו עם טינה כלפי האבות שלנו בגלל ההורות הרעה והמיומנויות הרגשיות הגרועות שלהם או האם נרחיק לכת אל מעבר לרגשות הללו ונראה אותם בחביבות ובהבנה רחומות, וזו ההתעוררות של האנרגיה הגברית האלוהית. אנו חוגגים את שובה של האנרגיה הנשית האלוהית, לאחר שנים של דיכוי, שהיה חלק מהמורשת של אטלנטיס, עליה כתבתי בספרי, ״The Atlantis Legacy״ (״המורשת של אטלנטיס״). האנרגיה הגברית האלוהית מייצגת את שובה של האנרגיה הגברית אל מרכז הלב שלה, ממנו הייתה מנותקת במשך זמן שווה לזמן שבו הייתה האנרגיה הנשית מנותקת מעוצמתה.
בשל מאות שנים של מלחמה, מוות ושליטה, נשבר לבה של האנרגיה הגברית והיא שקעה באבל שהיה תוצר לוואי של הטראומה שלה. כעת הגיע זמנה לשוב ולהתחבר ברמת הלב, כדי שהגברים יוכלו פעם נוספת להיות שלמים, לשוב ולהתאחד עם האהבה ללא תנאי שהיא חלק מהמהות האלוהית שלהם. אנו רואים זאת היום בדור הצעיר של האבות, שמטפלים בילדיהם ודואגים להם בדרכים שהדור שלי לא עשה מעולם.
כאשר אנו סולחים לאבות שלנו, ומשמעות הדבר היא שאנו מסרבים להמשיך לשאת את הכאב והכעס כלפיהם ולקבל אותם כפי שהם, מבלי לצפות שיהיו שונים, אנו יכולים לפתוח את השערים ולאפשר שינוי באופן שבו האנרגיה הגברית באה לידי ביטוי. אז נוכל להעניק לדורות הבאים אב ואם שהם אוהבים, רחומים, תומכים ומודעים לעוצמתם במידה שווה, בדרכים שמאפשרות להם לבטא את כל האהבה שבלבם לכל האנשים שבחייהם. ובעשותנו זאת, אנו יכולים לסיים את מורשת הצער שהגבילה כל כך את החיבור המחודש שלנו אל המרכז האלוהי שלנו, ואלה לאלה.