מסע הריפוי

ג’ניפר הופמן
מאנגלית: סמדר ברגמן

בכל תקופת חיים אנו שבים לכדור הארץ כדי להשלים היבט של משימת הריפוי שלנו. מסע ריפוי זה הוא הגשמת חוזה הנשמה שלנו, שתכליתו האולטימטיבית היא להיזכר באלוהות שלנו, לשוב ולהתחבר למקור, ולשנות את היערכות האנרגיה שלנו מקוטביות לחיבור. תהליך זה התרחש באיטיות על פי תכנון כדי שנוכל לחוות את ההיבטים הרבים של ההפרדה ולבנות פרדיגמה זו לדורות הבאים. ההתקדמות שלנו תלויה ביכולת שלנו להכיר במאסטריות שלנו ולמצוא את עוצמתנו מבפנים. הפצע המהותי של האנושות, שהיא “פחות מאשר” אלוהים, הוא הדבר שכולנו באנו לרפא. ויש שתי דרכים באמצעותן נוכל לנהל את מסע הריפוי שלנו, באמצעות כפרה או חיבור.

כל אחד מאיתנו מתחיל תקופת חיים עם היבט כלשהו של האנרגיה הארצית כמיקוד שלנו לריפוי. הוא עשוי לכלול שיעורים בנושאי עוצמה, אמת, קבלה או הגבלה. למדנו שיעורים אלה פעמים רבות, וכל פעם קירבה אותנו יותר לאמת הרוחנית שלנו. כולם היבטים של הפחד והקוטביות שעמם אנו מהדהדים והם משקפים את הנסיונות שלנו להתקרב לאהבה בלתי מותנית. אף-על-פי שאנו נכנסים לתקופת החיים כשבידינו רק זיכרון עמום של חוזה, תכלית ותקופות החיים של הלמידה של נשמתנו, איננו לבד במסע הריפוי שלנו. יש לנו עוזרים רבים, הן בעולם הרוחני ~ המדריכים והמלאכים שלנו, והן על המישור הארצי ~ קבוצת הנשמה שלנו, המזכירה לנו מה באנו לעשות.

קבוצת הנשמה שלנו, הנשמות החולקות את פצעינו ואת מטרת הריפוי שלנו, חיה ולומדת עמנו. יחד אנו חולקים חוויות, ממלאים תפקידים שונים במהלך תקופות חיים רבות כדי ליישב את ההיבטים המשותפים של מסע הריפוי שלנו. יחד עם קבוצות הנשמה האינדיבידואליות שלנו, המיוצגות על-ידי מערכות היחסים שלנו, אנו מהווים גם חלק מקבוצת הנשמה של האנושות, אשר המסע הקולקטיבי שלה משקף מעבר מפחד לאהבה, מכאב לשמחה ומקוטביות לחיבור. כולן עובדות עמנו כדי לשקף את מסע הריפוי שלנו כדי שנוכל ללמוד לסלוח. אך לעתים קרובות מדי אנו רואים זאת כאישור לחוסר הערך שלנו ומנציחים את האנרגיה הזאת במקום להעניק לעצמנו סיום וסגירת מעגל.

התחלת כל תקופת חיים מתוך מטרה לרפא קרמה מציבה פרדיגמה אנרגטית שמעודדת ושאפילו מזמינה התנסויות קרמתיות כדי שנוכל לרפאן. אך עם גישה הממוקדת בקוטביות הפחד שלנו וחוסר יכולת לראות את הצד השני של המטבע ~ האהבה הבלתי מותנית ~ המסע שלנו מאתגר בעת שאנו צועדים אל תוך תהום הקרמה שלנו, מבינים שאנו חיים מחדש סיפור שסופו יביא עוד כאב וסבל. וכך המעגלים ממשיכים עד אשר אנו לומדים משהו שמעולם לא ידענו קודם לכן, שיש נתיב אחר לריפוי שלנו.

במחזורים הקרמתיים הרבים שלנו למדנו לקבל שזהו תהליך של כפרה שבו אנו חייבים לחיות מחדש את הכאב שגרמנו לעצמנו ולאחרים. וכך אנו שבים בכל תקופת חיים כדי להציע את עצמנו כקורבן כדי לכפר על מה שעשינו. בנתיב זה, אנו בוראים סבל רב שתכופות נותר לא-פתור ועובר לתקופות חיים עתידיות. זהו נתיב התודעה הלא-מודעת שמאמינה בחוסר השלמות, בשגיאות ובהפרדה שלה. התודעה הלא-מודעת נכנסת לכל תקופת חיים כשהיא מאמינה שהיא טועה ולא ראויה לאהבה, ושבאמצעות הסבל היא תתנקה, תשתפר ותירפא. זהו המאבק הקרמתי של האנושות.

קיים נתיב אחר, מודע, למסע הריפוי שלנו, נתיב שזוכר את האמת בנוגע למסע הריפוי, שהוא הזדמנות עבורנו לזכור, לסלוח, וברגע הסליחה, להתחבר מחדש לאלוהות שלנו. באותו רגע, הקרמה נרפאת. אפשר לעסוק בתהליך זה מבלי ליפול אל התהום ולחוות מחדש כל התנסות כואבת וקשה שהייתה לנו בתקופת חיים קודמת. אבל עלינו להישאר מודעים, לזכור את אמת המהות שלנו ולהיות מוכנים לאפשר לעצמנו להישאר מחוץ לכפרה ולצעוד בחסד. וכאשר אנו מביטים במראת הקרמה, לזכור שאנו מביטים בעצמנו.

כיצד אנו נרפאים, עם מי אנו נרפאים וכיצד המסע מושלם היו תהליך מורכב שבו חיפשנו תכופות אישור מחוץ לעצמנו, במטרה להעניק תוקף לכך שהשלמנו את משימתנו. אם נוכל להביא אדם אחד לכדי הארה, לרפא רק נשמה אחת נוספת, נרגיש שהצלחנו. אבל ככל שאנו לומדים יותר על העוצמה שלנו, אנו לומדים את אמת הרוח, שלכל אדם מסע ריפוי משלו והמקום שבו ההתנסויות שלנו נפגשות, הוא המקום שבו כל אחד מאיתנו יכול להשלים את הריפוי שלו. זו תכלית הקרמה שלנו, לרפא את עצמנו. כל אדם העוסק במעגל קרמתי מחפש אחר ריפוי.

אנו מרפאים אחרים על-ידי כך שאנו הופכים לריפוי לו הם זקוקים, מחזיקים באנרגיה שלהם, משקפים את הפצעים שלהם ואז מאפשרים להם להירפא באמצעות המאמצים שלנו. אנו האמנו שזו מהות התפקיד שלנו כמרפאים, להביא אחרים לכדי ריפוי על-ידי כך שאנו משקפים להם עד כמה כואבים וקשים הם הפצעים שלהם. בין אם אנו עושים זאת באמצעות מחלה, מניעה, נטישה או חוויית בגידה, או מאפשרים לאחרים לפגוע בנו, המטרה שלנו היא לרפא אותם, להציע את עצמנו כקדושים מעונים וכקורבנות במטרה לאפשר להם ריפוי. אבל המטרה האמיתית שלנו היא לרפא ולשחרר את עצמנו.

זה המסע שלנו “הביתה”, להתחבר מחדש למאסטריות שלנו ולזכור שהכול נסלח כאשר אנו זוכרים לסלוח לעצמנו. וזוהי התכלית של מסע הריפוי שלנו, אשר מגיע לסיומו כאשר אנו מביאים את העצמי החומרי שלנו לכדי היערכות עם האלוהות שלנו. הפרדיגמות האנרגטיות של הפחד והכאב יתגלו כאשר נביא את העצמי החומרי, את האגו שלנו לכדי היערכות עם אמת המאסטריות הרוחנית שלנו, דבר שיביא אותנו להארה. אנו ילדי האלוהים, אבל חשוב יותר, אנו ילדי האור ואנו האור שמביא ריפוי לעולם כאשר אנו מרפאים את עצמנו. וריפוי זה לא קשור לתיקון טעויות, הוא קשור לחיבור מחדש, להיזכרות, להיערכות מחדש ולחידוש מה שתמיד ידענו, שאנו כבר מה שתמיד רצינו להיות והאהבה והשמחה שתמיד חיפשנו.